נצר למשפחת מאן עולה לישראל

בתחילת הקיץ פגשתי את חנה מאן באחת מפינותיה הסואנות של שדרות "קודאם", הרחוב המסחרי הראשי של ברלין. אגודת הסטודנטים היהודית המקומית החליטה להקים במקום דוכן הסברה ישראלי. תחת הסיסמה "תפוזים במקום פצצות", חילקו חנה וחבריה הסטודנטים לאלפי העוברים ושבים פירות הדר ומידע על המצב בארץ.

חנה החייכנית היתה עסוקה בהצלת העלונים, הדגלים והסטיקרים מגשם ורוח פתאומיים, שהרטיבו את חומר ההסברה והעיפו אותו לכל עבר. שאלתי אותה מה היו התגובות על מבצע ההסברה הלא שגרתי. "דווקא הערבים שעברו כאן הגיבו בסדר", היא סיפרה. "היה גם פלסטיני שניגש אלינו ואמר שהוא מבין אותנו. אבל הגרמנים – זו בעיה. רובם הגיבו בריחוק. היה אפילו איש אחד ששאל אותנו למה הקמנו את הדוכן פה ולא באושוויץ".

הערות ארסיות מעין אלה הפכו כיום לעניין של שגרה בגרמניה. האנטישמים אינם טורחים עוד להסתיר את שנאתם ליהודים. לעתים קרובות עטופה האנטישמיות הזו בעמדות אנטי ישראליות. חנה, סטודנטית למשפטים בת 23, מרגישה היטב ברוחות הרעות הנושבות מחדש בגרמניה ובאנטישמיות הגוברת. זו הסיבה שלמרות הרווחה הכלכלית בגרמניה והמסיבות הנהדרות במזרח-ברלין, שם היא מתגוררת – היא החליטה לעלות בחודש הבא לישראל.

חנה לא נוהגת להתהדר בייחוסה המשפחתי, למרות שהיא נצר לאחת משושלות הספרות הידועות ביותר בעולם. חנה היא נינתו של הסופר הגרמני המפורסם היינריך מאן, אחיו של תומס מאן. אבל בספרים הרבים שנכתבו על שושלת מאן משפחתה של חנה אינה מופיעה. מדובר בפרק עלום בתולדות בית מאן.

שני האחים נישאו לנשים יהודיות

היינריך מאן, אבי-סבתה של חנה, זכה לתהילת עולם עם ספרו "פרופסור אונראט", שהונצח בסרטה המפורסם של מרלן דיטריך "המלאך הכחול". אחיו של היינריך, תומס, מחברם של "הר הקסמים", "מוות בוונציה" ו"יוסף ואחיו" זכה בפרס נובל לספרות עבור יצירתו "בית בודנברוק".

לתומס מאן היו שישה ילדים, ששלושה מהם הפכו לסופרים – קלאוס, אריקה וגולו. קלאוס שם קץ לחייו זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה. יצירתו הידועה ביותר, "מפיסטו", היתה אסורה לפרסום בגרמניה במשך עשרות שנים. היא יצאה לאור רק 35 שנה לאחר מותו.

למרות שביצירותיו הראשונות של תומס מאן נכללו סממנים אנטישמיים מוהבקים, נישאו שני האחים לבית מאן – היינריך ותומס – לנשים יהודיות. האחים המפורסמים היו מבין מתנגדיהם הנחרצים ביותר של הנאצים. משפחת מאן כולה התגייסה למאבק בהיטלר ובליגיונותיו. הם עזבו את גרמניה בשנות השלושים והיגרו לאירופה ולארה"ב. אזרחותם הגרמנית נשללה מהם. במשך שנים, גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה, התייחסו אליהם גרמנים רבים כאל בוגדים.

רק מעטים מבני משפחת מאן שבו למולדתם. מרביתם מתו בניכר. היינריך מאן הלך לעולמו בארה"ב, בעודו מתלבט אם להיענות להצעה לעבור למזרח-גרמניה. תומס מת בשווייץ, בה מצא מפלט מפני המקרתיזם האמריקני של שנות החמישים. למרות מעמדו הרם בעולם הספרות הבינלאומי, הואשם חתן פרס נובל בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. בעוד שסיפור חיי הזוגיות המורכבים של תומס מאן ואשתו קאתיה ידוע לרבים, נישואיו של היינריך מאן לשחקנית הצ'כית היהודייה מריה קאנובה נותרו בצל. זהו אחד מסודותיה הרבים של משפחה מיתולוגית, שתולדותיה אפופות הטרגדיות יכולות לשמש חומר מרתק לרומנים רבים.

היינריך – הבכור בין בניה ובנותיה של המשפחה – נולד בשנת 1871 בעיר לובק בצפון גרמניה. למרות שגדל בבית אמיד, החליט לוותר על הנוחות ולסלול בעצמו את דרכו בעולם: הוא עזב את הגימנסיה בגיל 14 והחל לעבוד כשוליה בחנות-ספרים. מאוחר יותר עזב לברלין ועבד כמתנדב בהוצאת הספרים הגדולה "פישר", במקביל ללימודיו באוניברסיטה. עולם הספרות קסם לו מגיל צעיר. בניגוד לדעת אביו, החליט היינריך להקדיש לספרות את חייו. בגיל 20 התחיל לכתוב ובגיל 23 פרסם את ספרו הראשון. האם, שהתאלמנה, מימנה את הוצאת הספר.

בספריו נהג היינריך להביע ביקורת על הנהגים החברתיים שהיו נפוצים בימיה של תקופת הקיסרות הגרמנית. ב-1905 התפרסם ספרו הידוע "פרופסור אונראט". ב- 1914 התחתן היינריך בפעם הראשונה, ושנתיים לאחר מכן נולדה בתו היחידה. אבל לכך נחזור מאוחר יותר. פרוץ מלחמת העולם הראשונה הביא את היינריך למעורבות פוליטית ישירה. שלא כאנשי-רוח גרמנים רבים, ביניהם גם אחיו תומס, התנגד מאן לגל הלאומנות וחדוות המלחמה שפקדו את ארצו. חילוקי הדעות בין האחים מאן סביב סוגיית המלחמה החריפו עד כדי-כך, שהשניים ניתקו כל קשר ולא דיברו זה עם זה במשך שבע שנים. הם התפייסו רק סמוך למותה של אמם, בתחילת שנות העשרים. ב-1931 צילם הבימאי היהודי הדגול יוזף פון-שטרנברג את "המלאך הכחול", על-פי ספרו של היינריך מאן, שזכה בעקבות זאת לפרסום עולמי ראשון. בינתיים, הוא כבר התגרש מאשתו. שנה לאחר מכן חתם היינריך, יחד עם אלברט איינשטיין, על קריאה לכוחות השמאל לחבור יחדיו כדי למגר את הסכנה הנאצית. אבל דבר לא עמד עוד בפני עלייתו של היטלר לשלטון חודשים ספורים לאחר מכן.

היינריך סולק ע"י הנאצים משורות האקדמיה לאמנויות, אזרחותו הגרמנית נשללה ממנו וספריו הועלו באש. הוא עזב לגלות בדרום-צרפת, שם התחתן בשנית. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, היינריך ואשתו החדשה – כמו פליטים גרמנים אחרים – הועברו למחנה ריכוז צרפתי. הם הצליחו להימלט לספרד, עברו לפורטוגל ומשם היגרו לארה"ב. היינריך קיבל עבודה ככותב תסריטים באולפני "האחים וורנר". ב-1944 התאבדה אשתו השנייה, נלי.

לאחר המלחמה פרסם מאן את זכרונותיו. מזרח-גרמניה הקומוניסטית אימצה אותו אל חיקה, הוא קיבל פרס על מפעל חייו ומונה כנשיאה הראשון של האקדמיה לאמנויות של מזרח-ברלין. עם זאת, הוא נשאר בארה"ב. במרץ 1950, בגיל 79, מת היינריך מאן, בסנטה מוניקה. 11 שנה לאחר מכן הועבר אפרו לקבורה במזרח-ברלין.

בביוגרפיות על היינריך מאן מופיעים בדרך כלל הפרטים הבאים בלאקוניות רבה: 1914 – נישואים לשחקנית הצ'כית מריה קאנובה-קאהן. מנישואים אלו נולדה ב-1916 בת, ליאוני. 1928 – פרידה מאשתו הראשונה. 1930 – גירושים. סיפור נישואיו של היינריך מאן למריה קאהן והיחסים בין השניים לוט עד היום בערפל רב.

גם חנה מאן אינה יכולה להוסיף פרטים רבים, למרות שמריה היתה אם סבתה. במשפחה נמנעו מלדבר על הנושא. רק לאחרונה נמצאו בבית המשפחתי בפראג מסמכים רבים שעשויים להטיל אור על פרשייה עלומה זו. בין המסמכים – כתבים של היינריך מאן, מכתבים ותמונות. בעקבות החשיפה התעורר ריב משפטי בין אביה של חנה לממשלת צ'כיה באשר לזכויות הבעלות על האוצר הבלום. הדיונים המשפטיים בעיצומם.

מריה קאהן, שכונתה ע"י קרוביה "מימי", היתה שחקנית יהודייה, ילידת פראג. היינריך ומריה נפגשו לראשונה ב-1913, בעת שמריה נבחנה לקבלת תפקיד בהצגה פרי עטו של היינריך – "האהבה הגדולה". מריה היתה אז בת 28, היינריך בן 42. הוא יצא מגדרו כדי להוכיח את אהבתו אליה ולתמוך בקריירה התיאטרלית של השחקנית המתחילה. בני משפחתו של היינריך וחבריו הקרובים לא הבינו מה מצא הסופר הדגול באישה הרועשת והשמנה, שהיתה נתונה לעתים קרובות להתקפי מצב-רוח. למרות היחס הצונן של הסביבה, נישאו היינריך ומימי ימים ספורים לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה, והשתכנו בברלין, שם גם נולדה בתם – ליאוני.

מימי התקשתה לקבל את העובדה שבעלה נאלץ להעביר את מרבית זמנו בעיסוקיו השונים ובנסיעות. היא ניסתה למשוך את תשומת ליבו באמצעות מחלות מדומות, אך התנהגותה ההיפוכונדרית רק הגבירה את הריחוק בין השניים. לאחר הפרידה מהסופר, חזרה מריה עם בתה הקטנה לעיר הולדתה בצ'כיה. לאחר פלישת הנאצים לצ'כיה גורשה מימי למחנה הריכוז טרזיינשטאט. הבת, ליאוני, הועברה למסתור. מימי שרדה את המלחמה במחנה. יש האומרים כי היינריך מאן, ממקום גלותו בארה"ב, דאג לשלם שוחד כדי שהיא לא תועבר למחנות-המוות. מימי חזרה מטרזיינשטאט חולה ושבורה והלכה לעולמה שנתיים לאחר ששוחררה.

בשנים הראשונות לאחר הפרידה בין היינריך ומריה נשמר קשר מכתבים בין הסופר לבתו. חנה מודה שסבתה ליאוני – שנפטרה בשנת 1988 – לא הרבתה לספר על קשריה עם אביה המפורסם. "היא גם לא סיפרה הרבה על השנים שהעבירה במסתור, תחת הנאצים. היו סיפורים שונים שעברו במשפחה. אחד מהם היה שקלאוס, הבן של תומס, שהתגייס לצבא האמריקני וחזר למולדתו כחייל משחרר, הגיע לצ'כיה כדי למצוא את מריה וכך נוצר מחדש הקשר עם משפחת מאן. מכל מקום, לאחר המלחמה התחתנה סבתי עם יהודי מגליציה בשם לודוויג אשכנזי, שאימץ את שם המשפחה של אשתו, כי לא רצה שכולם יידעו שהוא יהודי. הם נשארו בפראג עד שנת 1968, אז עברו למינכן".

לבני הזוג אשכנזי-מאן נולד ב-1948 בן, יינדריך, אביה של חנה. בשנות ה-70 עבר יינדריך ממינכן לברלין, שם הכיר את אשתו, אמה של חנה, לודמילה – יהודייה מפולין שעלתה לישראל ב-1968 ועזבה לגרמניה זמן קצר לפני מלחמת יום-כיפור. חנה עצמה נולדה בברלין. עד כמה קשה לגרמנים עם משפחת מאן יעידו הקשיים שעמדו בפני אביה של חנה לקבל אזרחות גרמנית לאחר שמשפחתו עברה לגרמניה. נכדו של היינריך נאלץ להיאבק ברשויות, כדי שאלו יכירו בזכותו לאזרחות. "בגלל ההתחלה הקשה ההיא", מספרת חנה, "הוא תמיד רצה לחזור לפראג, והוא עשה את זה מיד לאחר נפילת מסך הברזל. כל החוויה ההיא הפכה אותו לאדם מאוד מלנכולי".

אבא חושש לחיי

מאז ילדותה, ידעה חנה על ייחוסה המשפחתי. "כשהייתי קטנה, אבא הכריח אותי לקרוא. כשלמדתי לכתוב, הוא היה עושה לי הכתבות מהספרים של היינריך מאן עם המבטא הצ'כי הכבד שלו. היום אני קוראת הרבה ובהנאה, בעיקר את היינריך בל. בבית-הספר ניסיתי לשמור על העובדה שאני נינתו של היינריך מאן בסוד, בעיקר כשלמדנו עליו. אבל החברים שלי ידעו על זה. בשלב מסוים אנשים התחילו להתייחס אלי בכבוד ולהסיר בפני את הכובע".

חנה ואביה שומרים על קשר עם נכדו ונינו של תומס מאן, המתגוררים בגרמניה. כשסבתא ליאוני עוד היתה בחיים, הם היו מבלים חופשות משותפות. עכשיו הקשר הוא בעיקר טלפוני. אביה של חנה לא משלים עם תוכניותיה לעלות לישראל. "הוא חושש לחיי", היא מסבירה. "בכלל, הוא שונא אידיאולוגיות. המשפחה שלו סבלה מהנאצים ומהקומוניסטים והוא עצמו נאלץ לעזוב את מולדתו בגיל 20. הוא מעולם לא היה בישראל, אבל מתישהו הוא רוצה לבקר שם".

חנה חשה קשר חזק ליהדות, למרות שלא חונכה באופן דתי. "יש לי הכרה עמוקה ביהדותי. בישראל ביקרתי מאז שהייתי בת 10. הורי נפרדו אז, ואמי הביאה אותי לבקר קרובים בחיפה ובתל אביב. תמיד רציתי לעלות לישראל וחייתי בתחושה שאני רוצה לעזוב את גרמניה. דרך-החיים של הישראלים מאוד מושכת אותי. הם אנשים פתוחים, מצחיקים. לפעמים אגרסיביים ורעים, אבל בסופו של דבר הם כנים וישירים, לא כמו הגרמנים.

"אני קוראת עכשיו את 'נתין' של היינריך מאן. זו פרודיה על גרמני שאין לו דעה משלו ועושה תמיד את מה שהאחרים עושים. אני מסתכלת סביבי וחושבת שדברים לא השתנו ולא ישתנו כאן. הגרמנים לעולם לא יהיו אנשים עצמאים. "דוגמה לכך היא הגל האנטי-ישראלי הנוכחי. אנשים משמיעים דעות קשות נגד ישראל מבלי לדעת כלל על מה הם מדברים. זהו סוג חדש של אנטישמיות. אני גאה בכך שאני שייכת למשפחה של אנשים שהרגישו מה קורה בגרמניה, הביעו ביקורת ועזבו. יש אירוניה לא מעטה בכך שעכשיו גם אני עוזבת את גרמניה. המדינה הזאת עוברת משבר זהות רציני, ואם המצב הכלכלי לא ישתפר זה רק ילך ויחמיר".

חנה מתכוונת להמשיך בלימודיה, אם כי בתחומי הדיפלומטיה והאסטרטגיה. בעתיד היא מעוניינת לעבוד במשרד החוץ, אבל בינתיים דאגתה הגדולה ביותר היא למצוא דירה נוחה וזולה. "אני אומנם מפחדת מהמצב בישראל, אבל לא נותנת לזה להשפיע עלי. אם כל הזמן אהיה שקועה במחשבות על מה עלול לקרות לי, לא אעשה דבר". אגב, חנה אינה העולה היחידה מגרמניה. בשנה שעברה עלו ארצה מעל ל-40 יהודים ומתגיירים גרמנים. נתון זה מצביע אומנם על ירידה קלה יחסית בהשוואה לשנים קודמות, על רקע האינתיפאדה, אבל הזרם האיטי לא נפסק.