נפש בריאה במבצע

זורח, זחוח וקשוח, מחייך רובין שארמה מעל עטיפת ספרו החדש "מי יבכה כשתמות", בלוק החביב עליו, מין שילוב קטלני בין אמן חרבות יפני לברוקר מוול סטריט. ויש לו, לשארמה, את כל הסיבות לחייך. אתם, פראיירים, הולכים לקנות במיליונים את יצירת המופת החדשה שלו.

תפלצת האגו הזאת, שהנפיקה את "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", לא היתה כה מקוממת אם היתה, נניח, כוכב של טלוויזיה פופולרית, מין דודו טופז למשל. גם למכור ספרי זבל במיליונים זה דבר שכבר נעשה. אבל שארמה יושב על הכורסה על תקן המורה הרוחני שלכם, וזה כבר עניין אחר. באסרטיביות של מ"כ בטירונות, ובביטחון המחליא שהוא מסוגל לשנות את חייכם - ועוד לטובה! - הוא גרוע פי כמה מפאולו קואלו עם משליו הסכריניים התמימים. בואו נמתח את הקו האדום היכן שהוא צריך להיות: תופעה פופולרית שארמה זה כן. רוחניות זה לא.

שארמה פותח את ספרו ברייס: "אני מקדיש את הספר לך, הקורא. מי יתן ותיישם את שיעורי החיים שתגלה בדפים האלה, כדי להפגין את כישרונותיך במלואם, בעודך מטביע את חותמך על חייהם של הסובבים אותך". ומכאן זה רק מתדרדר.

למקרא ההקדמה (ועוד לא הגענו לתוכן), פשוט קשה להאמין שנכתבה ללא אירוניה: "אני מכבד אותכם על שרכשתם את הספר הזה. בעשותכם זאת, החלטתם לחיות בכוונה רבה יותר, מאושרים ושלמים יותר." באמת רעיון נפלא להקדמה. אני מתכוונת לאמץ אותו בחום בספרי הבא.

פתרון לכל דורש

ומה לגבי רעיונותיו של שארמה כשלעצמם? ובכן, אל נא תצפו לאיזו משנה פילוסופית-רוחנית סדורה. הרי זה יותר מדי לדרוש מאדם, שגם יהיה "סמכות בינלאומית ידועה בנושאי מנהיגות" (כמוצהר באחרית דבר) וגם יעמול להגות רעיונות מקוריים ועמוקים. מה שאתם מקבלים כאן הוא אוסף של טיפים זולים, שפומפם בחשיבות עצמית מגוחכת לדרגת משנה דתית כמעט. הקונה התמים יקבל 101 פרקים קצרצרים של טיפים, בעומק וברוחב של "אספו ציטוטים המעוררים בכם השראה", ו"אל תרימו את הטלפון כל אימת שהוא מצלצל".

מדובר ברשימת שאריות, שלא יקשה עליכם להרכיב בעצמם אם תחזיקו פנקס בכיס מכנסיכם במשך שנה, ותקפידו לשרבט כל מה שיטלטל את נפשכם העדינה. "דברו בכל יום עם אדם שאתם אוהבים." "קנו לכם בגד חדש ויפה" או "למדו לעשות מדיטציה," כפי שמציע שארמה בפרק 62, וכמובן שאיננו לוקח על עצמו את האחריות ללמד אתכם כיצד. את זה הוא משאיר לסופרים שאינם סופרסטארים (ולכן יש לאומללים זמן להגיד משהו). למדיטציה הוא מקדיש עמוד וחצי, בדיוק כמו להצעה מס' 87, "השתלמו בדיבור לפני קהל".

נראה שאין לו שום יכולת לבסס מדרג של חשיבויות בין מה שמהווה בסיס רוחני לחייהם של מיליוני אנשים מזה אלפי שנים, לבין מה שמעסיק אותו באופן קרייריסטי פרטי. ואולי דווקא, בכוונה, הוא מבשל נזיד פוסטמודרני עליז וססגוני שאין בו אבחנה בין עיקר לטפל? יתכן. אבל האם זו הוראה רוחנית? מסופקני.

אבל הבעיה המרכזית של שארמה איננה התוכן, אלא עצם העובדה שטיפים כאלו ניתנים כסוג של הדרכה רוחנית. תחושה של מבוכה אוחזת בקורא. האם יש למלא כללים כה רבים, עד שתושג איזו תחושה של רווחה ושלווה?

ההנחה המובלעת היא שחיינו אינם די טובים כפי שהם, ושחייבים לפעול מהר ובמרץ. בכך מצטרף שארמה לכל ספרות ה"איך ל…" האמריקנית ולתרבות המגזינים, שמוכרת מיליוני עותקים בכל חודש מאחר שהיא מצליחה ליצור בקורא את התחושה שחסר לו משהו קריטי, שהוא פשוט וקל לביצוע, ועליו יקרא בקיצור נמרץ כבר בגיליון הנוכחי. גם שארמה פועל כך. הבסיס להצלחתו הוא יצירה מובלעת של תחושת חסך ורגשי נחיתות.

אפשר גם אחרת

קרישנמורטי, בניגוד גמור לשארמה, נבחר להיות מורה רוחני אבל סירב למלא את תפקידו, מפני שלא האמין שאגו יכול לעמוד במרכזה של מערכת רוחנית. ביומנו הצנוע והיפה תמצאו התבוננות בטבע והתפעלות מיופיו, וכן התבוננות עמוקה בתודעה האנושית. לקרישנמורטי אין שום המלצות עבורכם. קרישנמורטי, שנחשב לאחת הדמויות הרוחניות הגדולות של המאה העשרים, לעולם לא יפקוד עליכם בטון בעלבוסטי של אודטה, "מצאו את יעודכם בחיים", כפי שעושה שארמה באחד מרגעיו היותר מזעזעים.

קרישנמורטי יודע את האמת העצובה, היפה והמורכבת, שיתכן שאין לחיים שום דבר שניתן להגדירו כ"משמעות" או כ"יעוד" במובנים שהאגו תופס אותם. שארמה עדיין לא בשל להשלים עם אמיתות כאלו.

כאשר המערב תפר לעצמו את חליפת הניו-אייג' שלו מתורות רוחניות שונות, רבות מהן מזרחיות, הוא הקפיד להשאיר בחוץ את הדבר המהותי ביותר, שאותו מבטא קרישנמורטי: לעיתים אין שום דבר לעשות, רק להשלים ולהתבונן, כלומר, לקבל את עצמנו ואת המציאות שלנו כפי שהם.

רוח המערב, ששארמה הוא מייצג קיצוני שלה, איננה מסוגלת לעכל גישה כזו. אך אם לואיז היי ודומיה (ביניהם שרי אריסון) מאמינים שיש לעבוד בעזרת הדמיון והעולם הפנימי לשינוי המציאות החיצונית, אצל שארמה נכחדים השרידים האחרונים לביטויי נפש אלו. עצותיו הן ברובן הגדול פרקטיות ופיזיות. הייתי ממנה אותו בשמחה למאמן הכושר שלי, אבל האם תבחרו בו כמדריך רוחני?