שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נפלנו כך

    חלק מהמזון הטלוויזיוני שהאכילו אותנו בערוץ 2 נתקע לנו בגרון, עד שנעלם. לצד תוכניות בלתי נשכחות, כמו "החמישייה הקאמרית", קיבלנו תוכנית סקס עם הסבתא הכי פחות סקסית בעולם או חיקוי לאופרה ווינפרי בדמות רובי פורת שובל. תזכורת לתוכניות שעלו ונפלו במחי שלט

    עשור לעוד מהפכה בארצנו הקטנטונת, שטמנה בחובה הרבה טוב, אבל גם לא מעט רע. מכל אספקט תרבותי שעליו נסתכל, חלו תמורות מקצועיות משמעותיות בערוץ 2, בין אם בחדשות, בבידור או בשיח הציבורי. תוכניות רבות זכורות לנו כי הן שינו משהו, הביעו עמדה או צחקו עלינו בצורה קצת אחרת - "המעגל" של דן שילון, "החמישייה הקאמרית" או אחד השעשועונים המצליחים ביותר כאן, "גלגל המזל". מה שאנו לא זוכרים אלה כמויות הזבל הטלוויזיוני שהואכלנו בו, בייחוד בשנים הראשונות של הערוץ, בהן ניסו כמעט הכל.

    נצא למסע קצר אחורה כדי להיזכר ולהניח זר על נסיונות שעליהם לא ניתן לומר אלא "טוב שניסינו, כי לא נחזור על הטעות הזו שוב". כמה מהתוכניות, אף שאולי הצליחו בזמנן בשוק הטלוויזיה הבתולי, לא היו מגיעות אפילו לסף הבחינה ללוח השידורים אצל הזכיינים השונים.

     

    SMALL TALK - BIG MONEY 

     

    או כך לפחות חשבו שזה עובד. "המעגל" של דן שילון היה להצלחה כמעט מהרגע הראשון. אנשים התחברו היטב לקונספט בימיו הראשונים של הערוץ, אבל לא כך היה גורלו של רפי רשף, לדוגמה. הנ"ל קיבל אצל "טלעד", בשני ימי השידור שלה, תוכנית עם השם המקורי "כל שני וחמישי עם רפי רשף". מהר מאוד הבינו שמתחרה אמיתי ל"מעגל" אין כאן, כי בסך הכל היה מדובר בקונספט מרובע למדי. עם השנים מצא רשף את עצמו יותר ויותר מחוץ לזירת הפריים הטלוויזיונית. עוד פלופ של יוצאי וחוזרי גל"צ היתה תוכנית הבוקר עם אורלי יניב ב"קשת", שגם היא נגנזה מהר מאוד.

     

    מישהו זוכר את דורי בן זאב? איש הרדיו ניסה להביא את גלי האתר למסך הקטן, אבל כנראה שלא בשביל זה יש טלוויזיה, אחרת היינו מקשיבים רק לרדיו, ולכן "דורי באוויר" התפוגג מהר. יחד איתו, למרות שלה לקח קצת יותר זמן, נגוזה בילי מוסקונה לרמן. העיתונאית לב-אמיץ הגיחה אחרי "חדרי חדרים" עם "בילי בדרכים". מרוב סיורים בדרכי הארץ היא כנראה איבדה את הדרך, והתוכנית מצאה את סופה, למרות שאפשר לזקוף לזכותה כמה ראיונות בעלי משמעות. מוסקונה, שהכריזה שתראיין אנשים בסביבתם הטבעית, מצאה פוליטיקאים "סגורים" כמו רפול נפתחים אליה, ועוד בזמן בניית שידה לביתו בנגרייה הפרטית. היום בלהה (שמה המקורי של מוסקונה) עדיין מחפשת דרכים.

     

    איזו מין תוכנית היתה "איזו מין תוכנית עם ד"ר רות"? ללא ספק, אין דבר יותר סקסי מאשה בת 70 המסבירה לנוער כיצד הוואגינה הנשית נפתחת ומגיבה לחיזורי מוט פלדה לוהט... כנראה שעם ישראל יישם בלב חפץ את עצותיה של הישישה החביבה, שיכלה בשקט לשבת בבית אבות יחד עם סבתי ולסרוג סוודר לחורף. יישם אותן כל כך טוב, עד שמרוב עיסוק במין לא היה לו זמן לצפות בתוכנית, וכך המידרוג הנמוך הראה לד"ר רות מאיפה משתין הישראלי באמת.

     

    מה שמביא אותנו לאחד הכשלונות הצורבים בטלוויזיית הסקס. מישהו זוכר את מיכל מירון-שקד, שהינחתה אי שם ב-1993 את הטוק שואו הלילי לנשים "בין הסדינים"? בתוכנית, שהיתה אמורה לדבר על הכל, הישקו את הנשים ביין לפני הצילומים, כדי לפתוח את סגור פיהן. אבל הסדינים היו כנראה מלוכלכים ונזקקו לכביסה, שאחריה לא חזרו לשידור.

     

    אחרי אופרה ווינפרי וריקי לייק הגיע הזמן לגייס דיווה עברייה לתוכנית אירוח קאמפית וקלילה. השאלה המתבקשת, אם רובי פורת שובל היא דיווה עברייה, עלתה על סדר היום הציבורי עם קומץ השידורים החוזרים של "רובי", שניסתה לעשות מה שלא עשו קודם ומה שלא יתקרבו אליו אחר כך. יותר לא שמענו ממנה.

     

    לפני שנקנח, חובה להזכיר את "מרגול", תוכנית אירוח הזויה שהתיימרה להביא את מרגלית צנעני ואת השכונה לפריים טיים. מרגול והשכונה אכן הגיעו לפריים, העם הוא זה שברח, ולא רק ממרגול אלא גם מצביקה הדר, שחגג תוכנית מפוארת בערבי שישי, אבל תוך פחות מחודש עבר לראות טלוויזיה בבית.

     

    ועכשיו באמת לקינוח. עם תחילת השידורים של ערוץ 2 הועלה קונספט די מוצלח של שישי אחר הצהריים, בדמות שלוש בנות נחמדות שהכינו אותנו לערב שבת בשידור חי במשך שעה וחצי. אורלי ברבי, נועה ירון והמנצחת הגדולה מרב מיכאלי, שבזכות "שישי חי" זכתה בתואר נשיאת אגודת "לכל מנה יש יד". מכיוון שלמיכאלי היה משקל גדול מדי (גם) בתוכנית, החל מרד בנות שגרם בסופו של דבר להחלפת ירון וברבי באלונה פרידמן ומיכל גוטליב. גם למיכאלי וגם לירון עוד נגיע בפרקים הבאים.

     

    חייך, אכלנו אותה

     

    ועוד איך אכלנו אותה. גם זכייני ערוץ 2 וגם הקהל, שנאלץ לצפות בהומור שבמקרה הטוב ניסה להצחיק. מול סדרות מעולות שכל מילה עליהן מיותרת, כמו "החמישייה הקאמרית" (מי לא יודע שקרן מור אוהבת מין אוראלי), קמה בבית "קשת" התוכנית "נפלו על הראש", עליה פיקד נאור ציון, תגליתו של דודו טופז. ההומור היה כל כך נמוך, שאפילו נמלים פיספסו אותו. אחרי שש תוכניות בלבד התוכנית ירדה, מה שלא מנע מ"קשת" לעשות מהן שני לקטים.

     

    הברנז'ה הבידורית הוותיקה של מדינת ישראל הוחתמה כמעט כולה על ידי זכיין זה או אחר, לפני תקופת גילוי הכשרונות החדשים. אך מהר מאוד גילו הזכיינים כי העם נקעה רגלו מהבידור שהוכתב עוד ברוממה, וכך תוכניות כמו "צפיר הנפש" עם טוביה צפיר לא צלחו את השנה-שנתיים הראשונות, או שלא התרוממו כלל.

     

    הנסיונות הראשונים להביא אמני סטנד-אפ מצליחים למסך הקטן עובד היום בצורה מושלמת אצל יואב גרוס, אך הנסיונות הראשונים קרסו בזה אחר זה. "טל ומשה" ו"עלילות משה בעיר הגדולה" הועלו על מסך ערוץ 2 וירדו מייד עם המערכה השלישית. ואם זה לא מספיק, ברחנו גם מחופי הים, כי הקיץ היה על הקיץ על החוף על הקיץ על החוף על הקיץ...

     

    יגאל שילון שלט עם "פיספוסים" מהרגע הראשון. בימיו הראשונים של הערוץ כל זכיין התחרה ברעהו, וכך מצאנו עצמנו מול מבול של תוכניות דומות, אולם מאוד לא מתאימות לקהל המקומי. על כך יעיד יותר מכולם ראלף ענבר, שהיה מראשוני הטלוויזיה בישראל אך חזר להולנד מולדתו, שם הפיק והינחה בטלוויזיה ההולנדית את "בננה ספליט", תוכנית פיספוסים שהיתה ללהיט שם ומשודרת מ-1983. ענבר הצהיר בראיון ל"פנאי פלוס", כי "לישראלים ולאירופים טעם דומה, והומור הוא הומור בכל מקום". מעניין אם הוא המשיך לצחוק במטוס בדרך חזרה להולנד, עם נתוני הרייטינג של תוכניתו, בעלת אותו השם. אגב רייטינג, נתונים של 20 עד 30 אחוז היו מאוד מקובלים אז, אך יש לקחת בחשבון ששיטת המדידה השתכללה עם השנים, והיום המידרוג נמדד באופן ממוחשב ומבוקר, כך שהתוצאות היום יותר נמוכות.

     

    תוכנית שטרם מצאתי את הקטגוריה הנכונה להכניס אותה אליה היא "מילקשייק", עם צופית אלישיב-גרנט. זו אחת התוכניות הבודדות שראויות להיכנס לפנתיאון הקאלט במוזיאון הג'אנק. זבל איכותי ממדרגה ראשונה. גרנט היתה מראיינת באופן המיוחד רק לה מיני מתקשרים עם חייזרים, שחתה באמבטיות ספגטי ושוקולד, שתתה שתן של אחרים ושל עצמה וגם נהנתה מכל אורח, ואפילו הצהירה שהיתה עושה את התוכנית חינם. מה שעזר לגרנט היה הפירגון הרב מצד לימור ב"רק בישראל", שהביא אותה ללייט נייט, ואחרי עונה אחת סתם את הגולל על הקאלט. אני בעד החזרת עטרה ליושנה, צופית לשלטון!

     

    מי לא אוהב את סיינפלד? יש גם כאלה, אבל נראה שאפילו הם היו צוחקים יותר מ"סופ נאצי" מאשר מהחיבור חסר המשמעות של הרביעייה ב"פאזל", הגירסה העברית והעמומה משהו. אולי פשוט הצחוק היה דבוק יתר על המידה לפסקול.

    לסיכום, אין עוד כישלון מוחץ כמו "נוצץ", מופע קברטי לא ברור עם שלל רקדניות, מסוג התוכניות שעינת ארליך היתה מנחה, והפלא ופלא, היא אכן הינחתה. עטיפה יפה לא מספיקה, צריך שגם יהיה סרט, כי על תוכן מזמן ויתרנו.

     

    כסף כן גדל על העצים

     

    אם אתם לא מאמינים, מספיק לבחון במבט חטוף את לוח המישדרים בערוץ 2 בשבוע רגיל, ללא חגים וספיישלים עם סלבריטאים. נראה כי הבום הכלכלי של מדינת ישראל בשנות ה-90 בא ברובו מכסף שעשה הציבור בשעשועוני טלוויזיה. באותו פרק זמן קצר של שלוש שנים צץ כמעט כל חיקוי אפשרי של שעשועון מחו"ל, ולהם הוספו רקיחות מוזרות ממחלקות התוכניות של הזכיינים. בין החו"לים היו מצליחים, כמו "גלגל המזל", אבל מי זוכר היום את "סטוץ" (שדווקא הלך יפה תקופה מסוימת), שעשועון היכרויות בהנחיית אקי אבני, מעין "קחי אותי שרון" בגירסת טרום ריאליטי.

     

    לדליק כבר אין טוליפ, ובהיותו בודד נאלץ לשאול אותנו לא אחת "רואים?..." ואנחנו נאלצנו להשלים "קונים...". דליק אף לא היסס להנחות כמה שעשועונים, ביניהם "חמש חמש" (שהיה דווקא אינטליגנטי), וגם תוכנית בשם "מדליק".

     

    האיש והשבשבת דני רופ עשה הרבה רוח בתוך צינור פלסטיק אליו הוחדר אדם. עד כאן זה נשמע כמו קטע סאדו. בשביל לחמם את האווירה הוכנסו לצינור הפלסטיק אלפי שקלים, שהתעופפו להם בצינור באמצעות ונטילטור. כל מה שהזוכה היה צריך לעשות, זה לתפוס כמה שיותר כסף בידיו ולזכות בו. השעשועון המרנין, "יותר מזל משכל", הומצא על ידי איל פלד ב"טלעד", ובתקופת השיא שודר פעמיים בשבוע. בהמשך הינחה את השעשועון נתן דטנר. פלד לא ויתר, ולפני שברח לחו"ל עם "מסע עולמי" השאיר לנו פנינה נוספת בדמות "שיר השרירים" - שעשועון בו נאלצו המתמודדים לענות על שאלות תוך כדי ביצוע תרגילי ספורט. המנחה היה אמיר שלומי (מי שזוכר, יזכה בצינור מהשעשועון הקודם) ולאחר מכן נועה ירון, שמרוב שרירים ותועבה הפכה להיות דתית. דווקא דני רופ ניסח זאת היטב ב-94': "התוכנית שלנו לא משודרת למבקרי הטלוויזיה. הציבור שלנו הוא עממי, ואנו משדרים בהתאם".

     

    לפני שירון פרשה סופית לעולמה של תורה, היא הינחתה את "אחלה גבר", שעשועון שריכז קהל של יותר ממאה נשים עם זמזמים, ששמו להם למטרה לפרק את הסטריאוטיפ הגברי של המתמודדים. בשעשועון הזה היה שותף איציק קול, הזכור מ"זה הסוד שלי", והרעיון היה של אברי גלעד.

     

    מה לעזאזל חיבר בין מנחם זילברמן, תמיר קמחי ואבישג רבינר? את סיבת קיומו של שעשועון הקיץ בשם המקורי "משחקי קיץ" מחפשים עד היום. "תיק תק" ו"פליק פלאק" הצטרפו ל"מתאים לי" של דודו דותן ו"יהיה טוב" של אברי גלעד, שהלך בסוף על "עשינו עסק", השעשועון שהגדיר מחדש את הווילון. עד היום אנשים מרימים בביתם וילונות, בתקווה שמאחורי אחד מהם ימצאו טוסטר או מכונית. אפילו הרחקנו עד צרפת לצילומי "המבצר", שלא שרדה הרבה, בעיקר בשל עלויות ההפקה הגבוהות (כ-60 אלף דולר לפרק דאז), בהנחיית, איך לא, אקי אבני וסיגל שחמון. אבני, עוד אחד מיקירי השעשועונים, הפליא בבקיאותו במחירי מוצרים בטרום עידן ה"כרטיס מועדון", בשעשועון "פחות או יותר".

     

    איזה מתח, איזו דרמה

     

    אין ספק שהקמת הערוץ המסחרי הביאה לכינון תעשיית טלוויזיה קטנה משלנו. הדרמה הישראלית הפכה למציאות, אבל לעיתים המציאות עלתה על כל דמיון. בין שלל ההפקות המוצלחות היו לא מעט כאלו שהחטיאו את מטרתן, או שעדיין היו בוסר. אחת מהן היא "פאפא" מ-94' בכיכובו של זאב רווח, המגוללת את סיפורה של משפחה קשת יום בת חמש נפשות באשדוד. סידרה שנעשתה בתקציב של 45 אלף דולר לפרק, סכומים נכבדים באותה תקופה, אך לא זכתה להצלחה לה ציפו.

     

    אחרי "דאלאס" ו"שושלת" היינו צריכים אופרת סבון על העשירים שלנו. הכי קרוב הגענו לעושר ב"כסף קטלני". שתי משפחות יריבות, אחת מתחום היהלומים ואחת מתחום הנשק, מסתבכות עד למפץ הגדול. ההתחלה היתה מבטיחה, כסף רב נשפך על ההפקה ורק הטוב שבטוב צולם, החל מהבתים והמכוניות וכלה במלבושי השחקנים. מעז יצא רוטב חמוץ-מתוק, ומה שנזכור מהסידרה הן בעיקר הדמויות, כמו שאולי אייזנברג, הלא הוא נתי רביץ, וכן גלית גיאת וסנדי בר.

     

    במסגרת חיפוש הנושאים לדרמה, אי אפשר היה לפסוח על גלי צה"ל. במבט לאחור הרעיון היה נורא, והאמת, גם מנקודת הזמן ההיא זה לא היה משהו. סידרת דרמה סתמית, המתרחשת בתחנת רדיו צבאית הנקראת "צה"ל 1". בין הכוכבים ששידרו על גלי האתר יכולתם למצוא את ליאור מילר, עמוס שוב, שמואל וילוז'ני, רמה מסינגר ושרון קנטור.

     

    לפמלה אנדרסון היו איכויות שלא נמצאו אצל הרבה נשים לפניה. אך למרות האיכויות מהסוג המסוים אפשר היה למצוא ב"משמר המפרץ" גם קורטוב משחק ועלילה. הגירסה הישראלית גרסה קצת אחרת. "כחול עמוק" סיפרה את סיפורה של יחידה דמיונית על חוף ימה של תל אביב, השומרת על החוק בבגדי ים צמודים. כאן זכו בנות ישראל להכיר יותר מקרוב את שרון פרנס, ואפילו נתן זהבי זכה לתפקיד בדמות בעל הקיוסק שכולם אוהבים. לסיכום, הכחול היה כנראה עמוק מדי, כך שאנחנו היינו אלה שלא הבינו אותו, והסידרה ירדה.

     

    דווקא הטלוויזיה החינוכית יכולה להתהדר בסידרה מוצלחת מתחילת שנות ה-90, "עניין של זמן". הקאלט של חטיבות הביניים והתיכונים הוליד סידרת המשך בשם "עשרים פלוס", שם מרקוביץ' ווייצמן כבר חולקים דירה עם שותפה. כנראה שהשותפות לא בדיוק הסתדרה, ולכן גם זו ירדה לאחר זמן מה והצלחה יחסית. אך זה עוד כלום לעומת "סיפורי דוד". מישהו זוכר?

     

    את "בת ים-ניו יורק" כולם מכירים. לדוד, צלם החתונות סוג ד', הלא הוא יגאל עדיקא, החליטו להנפיק סידרה משל עצמו לרגל צאתו

    מבית הוריו. כנראה שעצמאות לא מוגשת על מגש של כסף, וגם לא רייטינג, והוא חזר הביתה.

     

    לסיכום הפרק הזה דווקא סידרה איכותית יותר, ששודרה ב"רשת" ואינה זכורה בקולקטיב - "בלש בירושלים", שם שיחק זמרנו הלאומי יהורם גאון. צולמו חמישה סיפורים, שנכתבו במיוחד עבורו ותורגמו לתסריט. יש המספרים כי דן שילון הציע לגאון סידרה בה יעשה מה שהוא רוצה, והלה השיב לו שתמיד רצה להיות בלש, וכך היה. אבל חמישה פרקים סיימו את דייט החלומות עם הרייטינג.

     

    ערב טוב מירושלים

     

    תוכניות האקטואליה היו תמיד עילה לגאוות יחידה. אך היו ימים בהם דישדשו התוכניות הללו, עלו וירדו ברוממה כמו נדנדה ועסקו בזוטות. עם עליית ערוץ 2 התהדר כל אחד מהזכיינים בתוכנית תחקירים, בין "מסמך" של ירון לונדון ל"רשת חוקרת" של רון בן ישי. רק "עובדה" של "טלעד" ואילנה דיין שרדה, והיום היא הפקה של חברת החדשות ובמשותף אצל כל הזכיינים. "רשת חוקרת" עלתה לחודשיים בלבד וננטשה על ידי בן ישי במפתיע. ללונדון היו עיסוקים נוספים, ביניהם "בסלון של ירון", המשך למסיבת הגן המיתולוגית מהערוץ הראשון.

     

    עוד ייבוא לא מוצלח היא "כלבודק" של רפי גינת, שעמדה ראש בראש מול "כלבוטק". מגזין הצרכנות הזה כנראה לא היה מוכן לשיטות הצרכנות המודרנית, והוא ירד מהאוויר בתשלומים, יחד עם "כלבוטק" בערוץ המקביל.

     

    לפני "אולפן שישי" ולפני הניצחון המוחץ של ימי שישי בערב, עברה חברת החדשות נסיונות לא כל כך מוצלחים. בימיה הראשונים המנכ"ל היה אילון שליו, ולערב יום שישי נשלח גבי גזית עם "הלילה השישי", שעוד נחשב להצלחה מסחררת לעומת הפלופ דה פלופ של חיים יבין. לו היה מדובר באושיה אחרת, אולי פחותת מעמד תקשורתי, העניין היה מסתיים בלא יותר משורה או שתיים. אך גם מר טלוויזיה בכבודו צלח אל עבר קווי האויב לתוכנית תחקירים אישית בתחילת 1998. כגודל הציפייה גודל האכזבה, ויבין התקפל חזרה לביתו בערוץ הראשון, לא לפני שגאולה אבן הודחה מ"מבט", אליו אך זה נבחרה. אבן, מסכנה שכמותה, זכתה לאחרונה לתרגיל דומה פעם שנייה, הפעם בדמות דן שילון, שותפה להנחיית ה"יומן".

     

    נקנח במגזין הכלכלה "כסף", שלא עשה הרבה כסף ונאלץ ללכת יחד עם מגישו, עידן מילר. אגב, מילר אחרת (מירב) מנחה עכשיו מגזין דומה בערוץ הראשון.

     

    ונזכור את כולם...

     

    רבים וטובים לא הוזכרו במצעד הנכשלים בשל קוצר היריעה. מיני שעשועונים מוזרים כמו "רוק שוק" של מרב מיכאלי ו"סוד כמוס" של יואב צפיר, "אהבה ראשונה" בהנחיית הזוג דאז מירב לוין ויורם דון או שואו-שעשועון עם דידי הררי וסיגל שחמון (שבנתה קריירה משעשועונים). קומדיות מוזרות כמו "חנן ונתן" של גולדבלט ונתנזון, שחתמה לגשש-בלש ולעיתונאיש את הקריירה הטלוויזיונית, או "משפחת עזאני" שעשתה קצת רעש וקצת ג'חנון, אבל לא יותר מזה, ובה כיכבו ארנון צדוק, גלי עטרי וניר שעיבי. היו "פרפר לילה" של טל ברמן ו"זבנג" הקומיקסית המופלאה, שלא תזכה כנראה לצאת שוב מדפי הקומיקס.

     

    לא נזכה יותר לשמוע את טלי ליפקין שחק מדברת ב"זמן השלישי" על חיתולים לקשישים, או את אפרת רייטן וצחי טייבר מדברים על חיתולים לקטנים ב"ביזבוזים", מגזין צרכנים לצעירים. גם לא את "רוח מזרחית", התוכנית הראשונה בפריים טיים שיוחדה לז'אנר הים תיכוני וירדה אחרי תשע תוכניות, בגלל הפקה כושלת. צופית גרנט אהובתנו הינחתה את "בעיטת פתיחה" לפני תחילת המחזור בשבת, ומייד גררה ל"הפסקת צהריים", תוכנית קליפים עם מיכל שביט, אז יקירתו של ארז טל, היום מי זוכר. ואפילו "אברהם ויעקב" של מידן וגלעד.

     

    אכן, בכל טוב יש רע, אבל מישהו זוכר שהיה כל כך רע? הזמן הוא ללא ספק פונקציה, וכמו במתמטיקה, לטלוויזיה חוקים משל עצמה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוני המנחם
    צופית גרנט
    צילום: יוני המנחם
    בת ים ניו יורק
    צילום: ארכיון
    מרגלית צנעני
    צילום: ארכיון
    דני רופ
    צילום ערוץ 2
    אקי אבני
    צילום ערוץ 2
    לאתר ההטבות
    מומלצים