החדש של ישי לוי: יצירה נצחית

אי-אפשר להקשיב ל"נתיב ייסורי", אלבומו האחרון של ישי לוי, תוך התעלמות ממצבו הנוכחי של הזמר המרצה מאסר על תקיפת אשתו. אולם בהתחשב בכך שהאלבום הוקלט לפני שלוי תפש קריזה, מדובר ביצירה נצחית, לא תלויה בזמן. לא פחות.

בניגוד מוחלט לאופנה הנוכחית בזמר הים-תיכוני, "נתיב ייסורי" הוא הד לניגון ישן וטוב של פעם. לא אלבום עולץ, מקושקש בפרוטה וצעקני כמקובל, אלא שירים שנחצבו בדם לבם של זמר מצוין, יוצרים מרגשים (משה נגר ואביחי מליחי, 4 שירים כל אחד) ומעבד נהדר (משה דנינו).

כמוסות כאב ורגש מזוקקות, פיסות חיים (החיים הם כמו עשן, כלים מהר/ השנים לא ממתינות למאחר-  "ין זמר ונשים") בעיתוי שאי-אפשר היה לתכנן מושלם ממנו (כמו רוח/שסוערת/ לא תנוח, משתוללת/ אל החופש משתוקקת/לאהוב" - "כמו רוח שסוערת"), או "עכשיו אני לבד, היכן השיר שלי אבד/חזור אליי מהר, אני רוצה פזמון אחר - "שיר פרטי").

שירים מענים, לא מרפים, חוזרים בחלומות וצורבים את הלב. זה האלבום המשמעותי והמרגש ביותר של לוי. מפגן עוצר נשימה, מצמרר בהתכוונותו, של זמר בשיאו, אחוז תשוקה למלה, מוסר את נשמתו בשירה מרטיטה. מתקרב לאיכויות ולעוצמות הריגוש של זוהר ארגוב. נוגע בזוהר.

הרבה זמן לא שמעתם הגייה מדויקת ומשובחת כמו ב"נתיב ייסורי", "נעמי", ו"אילו יכולתי” (של נגר אושרי), "שלי" (מליחי), "כמו רוח שסוערת", ובמיוחד בביצוע המופתי ל"רחוק רחוק", שכתבה חוה אלברשטיין לגליקריה. אידיוט מי שלא שומר על יהלום כזה, גם אם הוא הזמר עצמו. לשבת בפנים כשיש לך בחוץ תקליט כזה? אידיוט.

ישי לוי. נתיב ייסורי (בן-מוש)