שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שעות מתות
    נועם דנציג עסוק בשגרה המתישה של רופא מנתח בבית חולים; יעל לוי מעסיקה את עצמה במחשבות על חופשתה. ואז מגיעה נערה צעירה אל שולחן הניתוחים, ובתוך שעות ספורות נהפכים השניים בעל כורחם לשחקנים ראשיים בעלילה שמפגישה בין הממסד הרפואי, תעשיית התרופות ומערכת הביטחון. קטע מתוך ספרו החדש של אורי אַדלמן

    במהדורת החדשות דיברה החזאית על מזג אוויר אביבי יחסית לשיא הקיץ. "לא להתעצל," אמרה ושלחה חיוך קורן למצלמה, "לילה כל כך נעים כבר מזמן לא היה לנו. ההמלצה שלנו: טיול רומנטי בשדות או בחוף הים. בלי תירוצים."

     

    נועם קילל בשקט והחזיר את מבטו אל מסך המחשב. הטיולים היחידים שבאו בחשבון הובילו לחדר המיון או לאחד מחדרי הניתוח. לא רומנטי, ובדרך כלל גם לא קצר.

     

    אמנון, המתמחה הזוטר, הציץ לחדר הרופאים. "מגיע אמבולנס," אמר, "תאונת אופנוע. שני נפגעים. בחורה, בחור, שניהם מתחת לעשרים."

     

    נועם המשיך להקליד את סיכום הניתוח שהסתיים לפני חצי שעה. "דיברת עם האמבולנס?"

    "הבחורה בלי הכרה," אמר אמנון, "דופק חלש. לחץ דם תשעים על חמישים. הם מגיעים עוד שלוש דקות."

     

    נועם שמר את הקובץ. ניתוח תוספתן בגבר בן שלושים ואחת. עובד חברת החשמל. הוא התחיל להרגיש כאבים אחרי הצהריים, אבל היה בטוח שזה קשור לדג שהגישו בחדר האוכל, ולקח שני אקמול, או דקסמול, הוא לא זכר בדיוק. אולי רוקל. בערב לקח עוד שני כדורים והלך עם חברים מהעבודה לאיצטדיון יד אליהו, לראות משחק כדורסל של מכבי תל אביב. חמש דקות אחרי תחילת הרבע השני הוא התעלף. אמבולנס פינה אותו לבית החולים האוניברסיטאי החדש. לפני חצי שעה סיים נועם להוציא לו את התוספתן.

     

    "מה עם הבחור שהגיע איתה?" שאל.

     

    "לא רציני. נזוז?"

     

    בחדר המיון חיכו להם שלושה אנשים מצוות הטראומה של משמרת הלילה. שתי אחיות ורופא מרדים. נועם ידע שהוא עומד בראש צוות מקצועי שכבר נתקל ברוב ההפתעות שעיר גדולה יכולה לספק. פיגועי טרור, תאונות דרכים, מקרי ירי, דקירות, תאונות ביתיות. ישראל היא מקום מצוין להתמחות בטראומה.

     

    כעבור כמה שניות נשמעו הציוץ והחריקה המוכרים של אלונקה על גלגלים המתקדמת במהירות לאורך המסדרון. הדלתות החשמליות נפתחו.

     

    "איזה פקקים," התנשף הפַּרַמֶדיק, "יש עצרת בכיכר רבין. כל העיר הזאת פקק אחד גדול."

     

    נועם הביט בבחורה ששכבה על האלונקה. פנים חיוורים, מכווצים בכאב. עיניים עצומות.

     

    "היא מְתַקשרת?" שאל את הפרמדיק, שדחף את האלונקה.

     

    "לא," הפרמדיק עצר לשנייה וניגב את הזיעה מהמצח, "ניסינו לדבר איתה. שום דבר."

     

    אחת האחיות החזיקה תעודת זהות מוכתמת. "תמר בייליס," אמרה, "בת שבע עשרה. כפר שמריהו."

     

    "כפר שמריהו," אמר הפרמדיק, "הָיי סוסָייטי הבאתי לכם היום."

     

    החתך בוצע בשלוש תנועות מהירות, מלמעלה למטה, ממפתח הלב עד עצם השת. נועם הניח את הסכין ופתח את דופנות החתך, כדי שאמנון יוכל להכניס את המַפשֵק ולהרחיב את שולי החתך.

     

    "איך זה נראה לך?" שאל את אמנון.

     

    הקרע בכבד לא היה גדול במיוחד. הדימום היה קלוש.

     

    "זה הכול?" אמר אמנון, "לא נורא."

     

    "זה לא הכול," אמר נועם.

     

    אמנון הביט בו בתמיהה. "אני מפספס משהו?" שאל, "חוץ מהקרע הזה, אני לא רואה כלום."

     

    "זה בדיוק מה שמדאיג אותי," אמר נועם. "יותר מדי דם יחסית לקרע כל כך קטן."

     

    אמנון הזדקף. עכשיו הבין. "יש קרע נוסף בכבד האחורי," אמר, "זה מה שאתה אומר."

     

    "מוכרח להיות," אמר נועם, "והוא מדמם כל הזמן."

     

    המרדים הנהן. הוא הסכים עם נועם. קרע בחלק האחורי של הכבד, חשב. לא טוב. "איך אתה מתכונן לעצור את הדימום?" שאל.

     

    "אני הולך להרים את הכבד," אמר נועם.

     

    הוא לא יכול היה לראות את הבעת פניו של אמנון, אבל העיניים שהביטו בו מעל המסכה נצצו בדאגה.

     

    גם הרופא המרדים נע בחוסר שקט. "להרים את הכבד?" שאל, מוטרד, "אתה לא צריך לדבר עם פרופסור פרוסט קודם? לא כדאי לצלצל אליו ולהזעיק אותו?"

     

    הוא הכיר את הכללים. הרמת כבד היא פעולה מסוכנת. התוצאות לא תמיד צפויות. רק כירורגים בכירים רשאים לבצע הרמת כבד, וגם הם ישתדלו להימנע מכך עד כמה שאפשר. יותר מדי צרות. יותר מדי כלי דם שעלולים להיקרע... ונועם לא היה כירורג בכיר. הוא היה עדיין מתמחה. אסור לו להרים כבד.

     

    נועם חשב במהירות. פרוסט, הכונן הבכיר, גר ברמת אביב. עשרים דקות? קשה לדעת, עם הפקקים והעצרת בכיכר רבין. אם הדימום לא ייחלש, הבחורה לא תחזיק מעמד. אובדן הדם יגרום להלם. היא תמות בתוך דקות.

     

    "אני לא בטוח שאפשר לחכות," אמר נועם.

     

    "אל תתעסק עם זה," אמר המרדים, "אל תעשה שטויות."

     

    נועם לא ענה. שוב הביט בדם שהצטבר מתחת לכבד, וקיווה שהזרם ייחלש. הזרם לא נחלש.

     

    "פרוסט יכול להיות כאן תוך עשרים דקות," אמר אמנון. הוא דיבר בשקט, אך צליל האזהרה בקולו היה ברור: אל תשחק את הגיבור. חכה עד שהכונן הבכיר יגיע ויקח את הפיקוד.

     

    אבל נועם כבר החליט.

     

    "אין לה זמן," אמר. כפות ידיו אחזו בדופנות הכבד. ברקע שמע את המרדים ממלמל משהו על נהלים, אבל לא ניסה אפילו להבין את המילים. הוא אטם את עצמו לכל הפרעה חיצונית, ואז נשם נשימה עמוקה והרים את הכבד.

     

    המוות בא בתוך שניות, מהיר ואלים. פרפור ראשון קצר, ומיד אחריו פרפור נוסף, חזק יותר. הגוף הצעיר נמתח כלפי מעלה, החל לזוז בפראות מצד לצד, מתעוות ונחבט במיטה וברצועות שקשרו אותו, ואז צנח חזרה על המיטה.

     

    נועם הסיר באיטיות את המסכה, פניו אטומים, מביט בתמר בייליס השוכבת מתה על שולחן הניתוחים. עיניים פעורות בבהלה נואשת, מתחננות לנס שכבר לא יתרחש. הוא הסיר גם את הכפפות והשליך אותן בכוח לפח. מוות כזה תמיד עורר בו כעס. מוות טיפשי של אנשים צעירים. לא היה בכך שום היגיון.

     

    *** 

     

    התצלום של תמר בייליס הופיע כבר במבזק החדשות המקדים של רבע לשבע בבוקר. הקריינית דיווחה באופן ענייני על התאונה ועל הניתוח, והבטיחה לצופים כי בהמשך תוכנית הבוקר ישודר ריאיון חי עם מר איש העסקים והמיליונר אנריקֶה בייליס, האב השכול.

     

    המנחה של תוכנית הבוקר הזכיר אף הוא את הריאיון, אבל היו כמה נושאים קודמים. שף מרשת הילטון הִדגים כיצד להכין צלי בקר על פי מתכון שהוא

    גם קל להכנה, גם לא יקר וגם כשר למהדרין. הכי חשוב, אמר, זה לבחור את הנתח הנכון. המנחה העיר שהשעה מוקדמת מדי לבשר, אבל למרות זאת טעם והמהם בעונג. אחר כך התקיים ריאיון עם מלכת היופי של השנה שעברה. היא מוציאה דיסק ראשון. מילים שלה, מוזיקה של כל מיני. חוץ מזה, היא שוקלת לרוץ לכנסת. החברים, המשפחה, כולם מעודדים אותה. יופי זה לא הכול בחיים, אמרה. צריך גם לתרום.

    המנחה הסכים איתה, וביקש ממנה להישאר באולפן לריאיון הבא. פניו לבשו את ההבעה הרצינית ההולמת בזמן שאנריקה בייליס התיישב מולו. חולצה לבנה, מגוהצת. חליפה ועניבה שחורות. הבעת פנים קודרת אך מאופקת.

     

    "מר בייליס," אמר המנחה, "תרשה לי לפתוח בהבעת השתתפות בצער העמוק שאתה ודאי חש."

     

    בייליס נשם נשימה עמוקה והרכין את ראשו. עברו כמה שניות עד שדיבר. "תמר הקטנה שלי נרצחה במוסד שאמור היה להציל את החיים שלה -"

     

    "סליחה," קטע אותו המנחה, סליחה. אנו מדברים על ניתוח שנעשה בידי רופאים מוסמכים -"

     

    "רצח זה לא רק כשלוקחים אקדח ויורים," אמר בייליס, "רצח זה גם כשרופא עושה דברים שאסור לו לעשות. תדמיין את התמונה בבקשה. היא שוכבת, כן? לא יכולה לעשום כלום. קשורה לשולחן ניתוח, בלי הכרה, כן? ואתה עומד מעליה עם סכין ביד. זה לא רצח?"

     

    "הוא ממש טוב," אמרה אפרת. היא ישבה קפואה, ידיה שלובות על חזה, מרוכזת כולה במסך.

     

    "הבת שלו מתה אתמול," אמר נועם בשקט.

     

    "אני יודעת," אמרה אפרת, "אבל עכשיו הוא משחק תפקיד."

     

    "רצח, מר בייליס," אמר המנחה. "האשמה חמורה. חמורה ביותר." מלכת היופי מהשנה שעברה תרמה הנהון משמעותי להצהרה. "זה כל כך נורא," אמרה, "כשבחורה כל כך צעירה נלקחת פתאום. זה פשוט..." היא סרקה את אוצר המילים שלה בחיפוש אחרי מילה נוספת, אבל בסופו של דבר ויתרה ואמרה, "פשוט נורא."

     

    "הערה אחרונה בפרשייה הכאובה הזו," אמר הקריין. "הרופא שניתח את תמר, זיכרונה לברכה, הוא דוקטור נועם דנציג, אשר במהלך הניתוח, כך נמסר לנו, ביצע פעולה כירורגית מסוכנת שאסור היה לו לבצע. הצענו לדוקטור דנציג להגיב בשידור, אך הוא סירב, וזאת מטעמים השמורים עימו."

     

    קצב הדיבור, שהואט בשלוש המילים האחרונות, והגבות שהורמו בידענות הבהירו את משמעות הסירוב גם לאחרון הצופים.

     

    "אידיוט," מלמלה אפרת. היא ראתה את שפתיו של נועם מתהדקות בכעס, ושמחה שכך הוא מגיב. שלב ההזדהות, ההבנה והחמלה כלפי האב השכול אנריקה בייליס הסתיים. מעכשיו זו מלחמה.

     

    ***

     

    פיליפ הסתער על יעל מיד כשפתחה את הדלת.

     

    "חמוד," אמרה, "עוד מעט אתה חוזר הביתה, אתה יודע?" היא גירדה לו מאחורי האוזן, והוא השתטח מיד על גבו ופער את פיו, והביט בה בעיניים מתחננות. היא גירדה לו בבטן והוא גרגר בהנאה. אחר כך התהפך במהירות על בטנו, זינק במהירות מפתיעה לכלב כה גדול ונעלם בחדר השינה. כעבור כמה שניות חזר לסלון כשהוא אוחז בפיו חפץ כהה.

     

    יעל צחקה. "ילד רע, פיליפ," אמרה, "איפה מצאת את זה?"

     

    פיליפ, פרי רומן מזדמן בין שנאוצר ענקי לכלבת רועים גרמנית, השפיל את ראשו כששמע את הנזיפה והניח לנעל להישמט על השטיח. יעל כרעה על ברכיה ובחנה אותה. נעל יפה. נעל עור חדשה, שחורה. יקרה. לא נעל שמישהו יזרוק או ישאיר ברחוב.

     

    "יש לך טעם טוב," אמרה וליטפה את עורפו, "בפעם הבאה שאני אלך לקנות נעליים אני אקח אותך שתעזור לי לבחור, טוב?"

     

    פיליפ הניע את ראשו הגדול והעביר לשון נוטפת על המכנס שלה, מעט למטה מהברך. היא קפצה על רגליה.

     

    "פיליפ!" אמרה בחומרה, "איכסה! אין לך בושה?"

     

    הוא הביט בה בעיניים גדולות ומלאות תום, ואז ליקק אותה שוב באותו מקום.

     

    "ככה, פיליפ?" אמרה יעל, "בסדר. אתה חוזר הביתה." היא לקחה את הנעל השחורה, פתחה את הדלת וצלצלה בפעמון הדירה ממול. פיליפ בא בעקבותיה, נעמד על רגליו האחוריות ושרט את הדלת.

     

    מוטי פתח את הדלת והביט בהם בעיניים אדומות, מורחבות אישונים. הוא לבש רק שרוואל בצבעי כתום-טורקיז וסנדלי בד כחולים. על חזהו, מעל הפטמה הימנית, היה קעקוע של עלה מריחואנה.

     

    "נַמַסטֶה," אמר וחשף את שיניו הלבנות בחיוך.

     

    יעל הצמידה את כפות ידיה למצחה. "נמסטה," אמרה.

     

    מוטי צחק. "לא ככה עושים את זה," אמר, "את סתם ממציאה."

     

    "העיקר הכוונה," אמרה יעל.

     

    "יש בזה משהו," אמר מוטי. הוא ליטף את הכלב. "פיליפ," אמר, "הִתגעגעת הביתה?"

     

    יעל הראתה לו את הנעל. "הוא כל כך התגעגע שהוא לקח מזכרת מהבית."

     

    "תראי לי," אמר מוטי. הוא בדק את הנעל והשליך אותה בבחילה.

     

    "לא שלך," ניחשה יעל.

     

    "מה קרה לך?" אמר מוטי, "עור? שאני אלבש פרה מתה על הרגל שלי?"

     

    "איך היתה המסיבה?"

     

    "היה מה זה פיצוץ," אמר מוטי, "עוד נשאר טיפה בלגן."

     

    הוא לא מגזים, חשבה יעל כשהביטה סביבה. המחצלות שכיסו את הרצפה היו זרועות בקבוקים ופחיות בירה. ריח כבד של עשן עמד באוויר, טבק וחומרים אחרים, למרות שהחלונות והתריסים היו פתוחים.

     

    יעל פסעה פנימה, נזהרת לא לדרוך על מאפרות ובקבוקים. הדלאי לאמה הביט בה דרך משקפיו העגולים מתצלום ענקי שכיסה חצי קיר. על שאר הקירות נתלו כרזות הקוראות לשחרור טיבט. על הפוטון במרפסת היה מוטל גבר שנחר בקול.

     

    "עשיתם חיים," אמרה יעל.

     

    "מה את יודעת," אמר מוטי. "למה את אף פעם לא באה?"

     

    "בפעם הבאה."

     

    "איך פיליפ התנהג?"

     

    "בסדר, חוץ מזה שהוא לכלך לי את המכנסיים החדשים."

     

    "השתין?"

     

    "ליקק."

     

    "אני יכול להבין אותו," אמר מוטי.

     

    יעל צחקה. "יחסית לבחור כל כך רוחני," אמרה, "אתה די חרמן."

     

    "את לא מבינה," אמר מוטי, "המין הגופני אינו מטרה לכשעצמה. הוא בסך הכול אמצעי למיזוג רוחני של שתי נשמות."

     

    "שתי נשמות או יותר, אם אני מבינה נכון את הרעשים מהדירה שלך."

     

    פניו של מוטי לבשו את הבעת הגורו. "ככל שמספר הנשמות גדול יותר," אמר באורך רוח, "כך גדלה גם העוצמה של המיזוג הרוחני."

     

    "ואתה לא יכול לחשוב על דרך אחרת להתמזג עם נשמה, חוץ מלהכניס לה את הזין שלך?" שאלה יעל.

     

    "את צריכה להיגמל מהתפיסה הבורגנית שלך," אמר מוטי ללא שום סימן של עלבון, "תני לי להוביל אותך בדרך האמת האוניברסלית."

     

    "כן," אמרה יעל, "איך אפשר לא להשתכנע כשילד בן עשרים ושלוש נותן לך הרצאה על אמת אוניברסלית."

     

    הוא הסמיק, אבל מעט. "עוד עשרה חודשים אני בן עשרים וחמש."

     

    "אז אתה לא יכול להגביל את עצמך לנשמות בקבוצת הגיל שלך?"

     

    הוא שילב את זרועותיו על חזהו. "אני נמשך אל אותה בְּשֵלוּת," אמר, "אל אותו רוגע שאפשר למצוא רק אצל נשים מבוגרות."

     

    "טוב," אמרה יעל, "אני מוכנה לעשות את המאמץ ולקבל את זה כמחמאה."

     

    "אנחנו עוד נתמזג," אמר מוטי. "יש לי רגעים של הארה, ואני רואה את זה קורה."

     

    יעל השאירה את מוטי שקוע בהארה וחזרה לדירתה. היא נכנסה לחדר האמבטיה, נחלצה מהסנדלים, הסירה את המכנסיים הלבנים ופתחה את ברז המים הקרים בכיור. כתם הריר הלח שהשאיר פיליפ התחלף תחת הזרם בכתם רטוב, רחב יותר.

     

    רק אחרי שסגרה את הברז הבחינה בסימני הדם.

     

    מתוך "שעות מתות" מאת אורי אדלמן, הוצאת "כתר"
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים