שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לכל מחסום יש שני צדדים
    סרטו התיעודי של יואב שמיר, "מחסומים", יפתח מחר את פסטיבל "דוקאביב". 80 דקות מרתקות על המחיר שמשלמים האנשים משני צדי המחסום.

     

    מיליוני פלסטינים חיים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. ברחבי השטחים פזורים עשרות מחסומים בהם נפגשים מדי יום חיילי צה"ל ואזרחים פלסטינים. מחסומים אלה הם פניה של ישראל כפי שהם מצטיירים בעיני התושבים הפלסטינים.

     

    בין השנים 2001-2003 תיעד הבמאי יואב שמיר במצלמתו מספר מחסומים באזור רמאללה, ג'נין ושכם. בטונים מינוריים ובאיטיות מייאשת, שממחישה את

    התסכול שמלווה מדי יום את אלה הנדרשים לעבור בהם או לאייש אותם, מביא הבמאי מסמך אנושי בעל עוצמה, שהופך את הקהל מצופה פסיבי למשתתף.

     

    עוצמת הסרט נובעת במידה רבה מכך שאין בו התלהמות, אין טובים ורעים והוא מניח (לא מטיח) בפני הצופה את היומיום, השגרה והצלקות שנחרטות בבני האדם שנמצאים משני צדי המחסום, החיילים והאזרחים. הסרט חודר ברכות ודווקא בשל כך מצליח לטלטל את הצופה ולגעת בו.

     

    "טרוריסטים לא עוברים במחסומים", מסנן אחד הפלסטינים המצולמים בסרט לחייל צה"ל ומתרחק מהמחסום, כמו רוצה לומר שמי שמשלם בסופו של דבר את מחיר הטרור הם האנשים הפשוטים שנאלצים להתמודד עם מציאות בלתי נסבלת. מציאות, שכידוע, הוכיחה גם אחרת.

     

    חרדה ומתח

     

    "מחסומים" הוא סרט לא נוח לצפייה. במידה מסוימת הוא מכניס את הצופה לחרדה ולמתח בכל מפגש בין החייל שבמחסום לבין האוכלוסייה האזרחית. כצופה ישראלי, אתה רוצה להאמין שלמרות הפחד והחשדנות, מתחת למדים יתגלה בכל פעם מחדש האדם. העובדה שבצה"ל החליטו לכלול את הסרט בהקרנות למפקדים (גם אם ערוך מחדש), מרמזת כנראה שלפחות ב-80 הדקות התמונה שמתקבלת משקיטת מצפון.

     

    אז נכון, יש חייל במחסום קלאנדייה שאומר: "תצלם את החיות, ערוץ דיסקברי, כל רמאללה זה ג'ונגל ועכשיו החיות סגורות. להם אין צלם אנוש", אבל מצד שני, יש גם את זה במחסום שבכניסה הדרומית של ג'נין, המאפשר לצעיר פלסטיני לעבור במחסום על אף הסגר יום לפני חתונתו ושואל-אומר: "מה, לא ניתן לו לעבור? הוא מתחתן".

     

    המחסום הוא חלק בלתי נפרד משגרת החיים של תושבי הגדה והרצועה שנדרשים לעבור בו בכדי לנוע ממקום למקום. שמיר השכיל להתמקד דווקא בבנליות וברוטינה - ובכך מעביר לצופים שמורגלים בקצביות ויזואלית את תחושת התסכול שחווים העוברים במחסום.

     

    בין הקטעים החזקים בסרט יש סצינה של מאות פלסטינים שמחכים שעות במחסום בכניסה הצפונית לרמאללה, אליהם מצטרפים עוד ועוד אנשים כמו ביציאת מצרים ועיני כולם מופנות לחמישה חיילים שחוסמים את הדרך. בשלב מסוים, כשאובדת סבלנותם, פורץ הקהל את המחסום ואחד הפלסטינים אומר לחיילים: "תירו אם אתם רוצים". בקטע אחר פונה למצלמה חייל שאסר רגע קודם על פלסטיני נואש לעבור במחסום ומבקש: "אל תוציא אותי רע". שתי האפיזודות הללו מבהירות ששני הצדדים חיים בסיטואציה ששוחקת ומקהה את הרגש ורומסת ומצמצמת את מקומו של כבוד האדם.

     

    סיפור המחסומים סופר כבר בסרטי תעודה קודמים בין היתר בסרטו של אליה סולימן "התערבות אלוהית" שהציג את הנושא באמצעים אירוניים-קומיים וכן בסרטו מעורר המחלוקת של האני אבו-אסעד "פורד טרנזיט". שני הסרטים עוררו ועודם מעוררים עניין רב, אך עם זאת נדמה כי דווקא סרטו של שמיר, שמתבונן בשקט ולא מתערב במציאות הסיזיפית והמתישה, הוא האפקטיבי ביותר.

     

    "מחסומים", שזכה השנה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים הדוקומנטרי החשוב בעולם Idfa, הוגדר על-ידי חבר השופטים כ"תיאטרון האבסורד של המציאות הישראלית". באחד הרגעים החזקים בסרט כומר אירופי שמתלווה לאוטובוס בית-ספר שנעצר מדי יום במחסום ג'נין אומר לחייל הישראלי שמתשאל אותו: "אני מקווה שתוכל לחזור הביתה מהר ושכל זה ייפסק". קשה שלא להסכים איתו.

     

    "מחסומים" יפתח את פסטיבל "דוק-אביב" מחר (ה') ב-21:00 בסינמטק תל אביב. בטריילר לסרט ניתן לצפות כאן 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים