פורק סחורה
שנה שלמה ישב אסי כהן ("קוקו") בבית בדיכאון. גורי אלפי, שותפו לצמד אסי וגורי, החליט לפרק את החבילה, וכהן הרגיש שהלכה לו הקריירה. מי שהיה הילד הכי נמוך ונרדף בכיתה, גדל להיות שחקן ביישן ונוירוטי, שחושש מהעולם ואינו מסוגל לראות את עצמו על המסך. עכשיו הוא מתמודד עם הפרחים בסרט חדש, "אהבה קולומביאנית", וסוגר חשבון עם גורי ועם עצמו
מההתנהלות המסוגרת הזו אפשר ללמוד הרבה על אחד הכוכבים עם הדימוי העצמי הכי בעייתי בתעשיית הבידור בישראל. כהן, 29, מי שמככב החל מהשבוע בסרט החדש "אהבה קולומביאנית" וחוזר לטלוויזיה כסייד-קיק של ארז טל בתוכניתו החדשה, מתקשה להכיר גם כיום בערך עצמו. מחמאות מחליקות ממנו והלאה. הוא משוכנע שכל חיזוק חיובי הנזרק לכיוונו הוא רק טובה שעושים לו כי מכירים ברגישותו. במילים אחרות: אוסף של בעיות אישיותיות לא קלות הרכיבו את הדמות ששמה אסי כהן: כוכב בלי אגו, רק עם בעיות אגו, ובלי מאניירות - רק פרצוף שמחליף צבעים במבוכה אינסופית.
התפלקה לך פעם איזה מאניירה של כוכבות?
"מאניירה? תני לי לחשוב. יש משהו, אני לא יודע אם זה נחשב מאניירה: לפני שבועיים, כשהיה חצי גמר היורו, היה לי יום צילום, וביקשתי בסוף היום אם אפשר מונית לבד הביתה, שלא תעבור דרך כל תל-אביב ותוריד את כולם, אלא תיסע ישר לבית שלי ברמת-גן כדי שאני אספיק לראות את המחצית השנייה. היה לי לא נעים לבקש, וגם אמרתי שאני מוכן לשלם את זה, אבל זה היה חשוב לי, להספיק למחצית. זה מאניירה?"
אני מפחד, ורואים עליי
השבוע עולים לאוויר שני הפרויקטים הראשונים של כהן, אחרי שנת ההתאוששות שלקח לעצמו לאחר פירוק השותפות עם גורי. "איפה אתה חי" המדוברת של ארז טל והקומדיה הקולנועית הרומנטית מבית היוצר של רשף לוי (תסריט) ושי כנות (בימוי), יוצרי "תיק סגור" שאף אחד לא ראה, הזכורה לטוב.
"אהבה קולומביאנית" מביא את סיפורם של שלושה זוגות חברים שמנסים למצוא אהבה ולדבוק בה. קצת כמו בחיים, כהן מגלם שם בן זוג מבולבל, כנוע ("אני לא גבר כנוע"), שלא אוהב לדבר על זה, שמתקשה לקבל החלטות לבד, שלא אוהב לצאת נגד המשפחה שלו, ושלוקח לו שעה וחצי של סרט כדי לתפוס אומץ ולעשות את מה שהיה אמור לעשות מלכתחילה.
אתה בכלל נהנה להיחשף - בעיתון, נניח?
"לא. אני שונא את זה. גם במשחק אני לא ממש נותן את כולי. אני משחק. זה אף פעם לא אני. אני לא נכנס לזה עד הסוף. בגלל זה יש לי בעיה עם ההתלטפויות האלה של בתי ספר למשחק. אני מבין שאם אתה בוכה מול כיתה שלמה, אז זה יכול לעזור לך לבכות על הסט, אבל למה צריך לבכות? שמים לך כזה וזלין בעיניים ואתה בוכה. כשצריך לשחק סצנה עצובה, אני לא אתחבר למשהו אישי נורא רע שקרה לי. אני אנסה להתחבר למה שקורה בסצנה. אני לא טיפוס רגשני, אני גם אף פעם לא מתעצבן ממש. כשאני עצבני אני מיד נסגר, הולך לפינה ומשתתק. אני יכול יומיים להיות עצבני ולשתוק. לשמור בבטן. בסדרה 'אהבה זה כואב', שעשיתי עכשיו עם דנה מודן, היה קטע שהייתי צריך להתעצבן ולשבור כוס. היה לי נורא קשה לעשות את זה. אחרי פעמיים שצילמנו את זה, הרגשתי שאני לא מסוגל לעשות את זה יותר מרוב שהייתי עצבני, ואיך שזה נגמר הייתי חייב ללכת לדנה ולחבק אותה ולבקש ממנה סליחה. ממש רעדתי. אני לא חי בווליומים כאלה ביומיום, אני לא נכנס יותר מדי למקומות הקיצוניים אצלי, למרות שאני בטוח שהם קיימים. אני פשוט לא רוצה. לא רוצה להסתבך. אני לא חושב שצריך את הבלבלות האלה. אותו דבר טיפול. אני מדבר עם אשתי, המסכנה. לא קל איתי".
עם מילי אביטל ושמיל בן-ארי ב"אהבה קולומביאנית"
לא הלכת לטיפול?
"לא. הייתי בפגישה אחת, חשבתי שזה באמת יכול לעזור לי קצת, אני מודע לזה שיש לי בעיות, אבל תוך כמה דקות בפגישה הראשונה זה ישר הגיע לילדות, מה היה בילדות, מה קרה לי בילדות, מה אני זוכר, אמרתי יפה שלום ותודה ולא חזרתי לשם. לא הבנתי למה אני צריך להיכנס לזה, מה זה נותן, הנבירות האלה, ולאן זה מוביל. זה נראה לי קשקוש, ולא הבנתי איך זה יכול לפתור לי את מה שקורה עכשיו. לא היה לי חשק להיכנס לזה".
למה, מה קרה בילדות?
"כלום, נשבע לך שכלום, לא היה כלום. היתה לי ילדות מאוד מאושרת דווקא. אולי יש איזה טראומה מזה שהייתי ילד נורא נמוך, לא יודע. יש תמונות מהבר-מצווה שלי, שאני מגיע לאמא שלי - שהיא מטר חמישים וחמש - עד לכתף. הייתי גמד. בבר-מצווה שלי נראיתי כמו ילד בן שש, וברור שאף אחת לא הסתכלה עליי. אף פעם לא הייתי מהמקובלים, אבל הייתי ילד די אהוב. אולי התחלתי להצחיק בגלל שהייתי כל כך נמוך. הייתי בוכה על זה הרבה לאמא שלי, שהיתה מנחמת אותי ואומרת: אסי, אל תדאג, אתה תראה, יום אחד אתה תהיה גבוה ואני אבקש ממך להוריד לי קופסאות שימורים מהמדף, ובאמת צמחתי מאז והורדתי קופסאות שימורים מהמדף, ככה שזה לא זה".
בשעה שלא מעט שחקנים מדגימים נרקיסיזם לצד חוסר ביטחון עצמי, נדמה שכהן דבק בחלק השני בלבד. בכל הקשור לנרקיסיזם - אין סיכוי. נדמה שהוא בקושי מחבב את עצמו, או כפי שהוא עצמו מעיד: "אני עובד על זה. אני חושב שזה קצת השתפר בשנים האחרונות. באמת. אסי של לפני שנתיים היה הרבה יותר גרוע, לחוץ והיסטרי. היום קצת השתחררתי ונרגעתי וקצת התרגלתי לביקורתיות שלי כלפי עצמי. אני חושב שהיא טובה לי, היא מונעת ממני לעשות דברים לא טובים שאני אתחרט עליהם. אני כל כך קפדן ועושה לעצמי את המוות, אז אני שומר על עצמי".
מצד שני, כהן יודע שההסתגרות והחשש המתמידים לא מועילים לו בעולם של שואוביז המבוסס על החצנה. "אני מפחד", הוא מודה, "ורואים עליי שאני מפחד. אני מפחד מדברים חדשים, אני מפחד מאנשים וממקומות שאני לא מכיר, אני מפחד שאומרים לי שהייתי טוב רק בגלל שיודעים שאני שביר. אני בן אדם סגור מטבעי. אני לא מדבר הרבה בחיים. קשה לי עם משפטים ארוכים, גם בתסריטים וגם בחיים. לא יודע למה, ככה גדלתי. זה אני. נגיד, אני אכנס לחדר עם שלושים איש, אני תמיד אהיה הבן אדם האחרון שפותח את הפה שם. אני אפילו לא שם לב לזה. אני אשב ואסתכל על כולם, ואני אבדוק את השטח ואברר מי נגד מי, לאט לאט. אני תמיד מרגיש ילד ולא מנוסה מספיק, וקשה לי לראות סרטים שאני משחק בהם. בהקרנות ראשונות של דברים ששיחקתי בהם אני יושב עם הידיים על הפנים, אני לא יכול להסתכל, זה תמיד נראה לי זוועה ומביך אותי. לראות אותי מציע נישואים בסרט, זה נורא מביך, בחיים לא הייתי עושה את זה ככה ליד אנשים. גם סצנות סקס וסצנות רומנטיות מביכות אותי. אבל בעיקר אני יודע שקשה לי לבד. אני לא טוב לבד. או שאני פחות טוב לבד. בגלל זה היה לי מאוד קשה להתגבר על הפרידה מגורי. אחרי גורי בכלל לא הייתי בטוח שאני יכול להמשיך לבד".
מטומטם, מה אתה עושה
לפני כשנה, כאמור, בתום שמונה שנות זוגיות יצירתית ופורייה, החליט גורי אלפי, חצי מהצמד אסי וגורי, שהעסק מיצה את עצמו. הוא זימן את אסי לשיחה והודיע לו שזהו, בינתיים. הוא רצה לביים, הוא רצה לבד, הוא רצה קדימה, וכהן, כמו תמיד, רצה להישאר בדיוק באותו מקום. חלוקת הנכסים כללה הורדה מיידית של המופע המשותף של השניים וביטולה של עונה נוספת שתוכננה ל"שידורי המהפכה" ושכבר הוזמנה על ידי הזכיינית רשת. גורי אמר בראיונות שהוא חושב שהפרידה הזו יכולה לעשות לשניהם רק טוב: כל אחד יוכל לפרוח, להתפתח, להתנסות בדברים חדשים. אסי חייך בשקט והתחיל לחשב את קיצו לאחור.
"גורי היה מבחינתי כל מה שאני לא", הוא אומר. "אז אם היו ראיונות, גורי דיבר, וזה היה לי נוח וסבבה, והיה לי נוח שהוא יותר המנחה והוא יותר מצחיק בראיונות, יותר מוביל את הצמד, ואני רק בא ועושה את העבודה שלי. אני אצחיק בתור קוקו ובתור דוד, ואחרי זה יעזבו אותי בשקט. גורי יודע לדבר, הוא יודע לעשות סמול-טוק, הוא אלוף בזה. אני גרוע בזה. אני לא מוצא את עצמי, לא טוב בראיונות, זה היה משהו שהשלים אותי, וברגע שהחצי הזה נפרד ממני גיליתי איזה חלל נהיה לי. הבנתי שיש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות, ואני לא יודע איך לעשות אותם. אחרי הפרידה היתה תקופה לא טובה. ממש לא טובה. די נכנסתי לדיכאון עמוק. ישבתי בבית כמעט שנה ולא עשיתי כלום. פשוט כלום. הייתי בטוח שזה הסוף של הקריירה שלי".
לא קיבלת הצעות?
"קיבלתי המון הצעות, אבל לא רציתי לעשות כלום. הייתי באיזה שפל ולא האמנתי שאני יכול להוציא מעצמי משהו. בדיוק ירד גם המופע שלי ושל גורי, שזה היה החיים שלי. לפרוק על הבמה בוויקנד את כל מה שנאגר אצלי לאורך השבוע, זה היה מה שהכי אהבתי לעשות וזה נגמר לי פתאום, וקלטתי שאף פעם לא עשיתי שום דבר בלי גורי. חברים ניסו לבוא ולדבר ולעודד אותי, להוציא אותי מזה, ואמרתי 'בסדר, בסדר', רק להיפטר מהם, ויום אחרי זה חזרתי לבאסה שלי. הרגשתי שכולם מצליחים וכולם יכולים, חוץ ממני. ישבתי כל היום וחשבתי מה אני עושה עם עצמי. כל הצעה שקיבלתי, דבר ראשון אמרתי לא, בלי לחשוב. כי זה חדש. כי אני מפחד. כי זה לבד. כי אני לא מכיר. גם כלכלית לא ידעתי מה אני אעשה. היום אני גאה להגיד שהייתי אחד הראשונים שקיבלו הצעה לעשות את 'ארץ נהדרת' ואמרתי לא, ואחרי זה כן, ואחרי זה לא, שיגעתי אותם ובסוף סירבתי. אמרתי לעצמי, איך אני אסתדר שם? אלי ומריאנו הם צמד, וקיציס ופרידמן הם צמד - ואיפה אני אמצא שם את עצמי בתוך החבורה הזאת? אני אהיה הכי לבד. פחדתי. וביקשו שאני אחליף את קיציס פעם אחת ב'אקדמיה לצחוק', והסוכן שלי כבר מכיר אותי, הוא אמר במקומי ישר לא, בלי לשאול אותי בכלל. מה, איך אני אנחה? מה אני, מנחה? זה הזוי לגמרי, מה פתאום. תמיד אני אומר לא, אבל אז, פתאום, אחרי תקופה ארוכה בבית, פתאום אמרתי, אתה יודע מה, למה לא? כן, אני אעשה את זה. איך שאמרתי כן, מיד חשבתי לעצמי: יא מטומטם, מה אתה עושה, חתיכת דביל, לפחות תתחיל באיזה ערוץ קטן, תראה אם אתה טוב בכלל, מה אתה הולך להיות מנחה בפריים-טיים של ערוץ 2. בסוף עשיתי את זה, וזה היה אחד מהרגעים שהבנתי שרגע, אני כן יכול לבד וזה דווקא בסדר, אני לא יודע אם אני טוב בזה, אבל זה אפשרי".
בדיעבד עוד יתברר שהפרידה מגורי היא דווקא הדבר הכי טוב שקרה לך.
"יכול להיות. אבל כשהרגש והשכל מתחרים, אצלי הרגש תמיד מנצח. מבחינתי, 'שידורי המהפכה' היתה שיא הקריירה: תוכנית בפריים-טיים משלי, עם חומרים שאני כותב, תוכנית שמצליחה ורוצים ממנה עוד עונה - וגורי החליט לבד שהוא לא רוצה להמשיך. זה היה החלום שלי כל השנים, בשביל להגיע לזה עבדתי, וכעסתי שבשבילו זה לא היה ככה. נורא כעסתי. הרגשתי שנגדע לי הכל בפרצוף, ושזה בכלל לא היה בשליטתי. זה החיסרון בצמד; מחליטים בשבילך. הרגשתי שהכל ייפסק עכשיו. הקריירה, החיים, הכל. יכול להיות שלקחתי את זה קצת בלי פרופורציות, אבל ככה הרגשתי. פשוט לא רציתי להיות לבד. גם לפני גורי הייתי בצמד, זה מה שהכרתי. ואני מכיר את עצמי. אני יודע שאין סיכוי שאני אגיע בטעות לסט של סרט חדש עם אנשים שאני לא מכיר ואני אתן שם את תפקיד חיי. זה לא יכול לקרות לי. אין סיכוי. אני צריך להכיר קודם את האנשים, ולדעת שאוהבים אותי ושתהיה לי איתם מערכת יחסים ושנעבור איזה תהליך ביחד, כי אחרת פשוט לא יוצא ממני כלום. אני לא שחקן".
ובכל זאת אתה משחק.
"אין לי טכניקות של משחק. לא למדתי משחק, וזה חיסרון גדול. אם אני בבאסה, אני לא יודע איך לקום בבוקר ולהצטלם ולחייך, אני יודע שזה יוצא פחות טוב. מילא שאני עושה דמות, אז אני מוסתר עם פאה ואני קוקו ואני מדבר שטויות; אבל משחק דרמטי, זה לא קל לי עדיין. כשהגעתי ביום הראשון לסט של 'אהבה קולומביאנית', אחרי תקופה שלא עשיתי כלום, הייתי בהיסטריה, בעיקר מהשחקנים מסביבי - מילי אביטל ושמיל בן-ארי וניר לוי, שחקנים שלמדו, שעשו משהו בחיים שלהם. איך בדיוק מצפים שאני אעמוד מולם? וזה לא תפקיד קומי לגמרי, והיו לי רק שלושה שבועות ללמוד את הטקסט, ומילי, שאמורה להיות הבת הזוג שלי, מגיעה רק שבוע לפני הצילומים. מילי אביטל - שעשתה סרט בהוליווד. הגעתי מבוהל לחלוטין. הייתי הטיפולי של ההפקה. בימים הראשונים רעדתי, והבמאי שי כנות אמר לי, 'אסי, אל תדאג, החרדה הזאת מתאימה בול לדמות שלך, זה בסדר. תישאר ככה'. הייתי מבולבל לגמרי. והיתה שם סצנת המיטה עם מילי, שפשוט שקשקתי. שקשקתי יותר ממנה. מילי היתה מקסימה, היא ממש ישבה איתי ודיברה איתי, אבל הייתי נבוך בטירוף. זה פשוט נורא שצריך להתפשט ולהיכנס למיטה וכל הסט יושב שם, למרות שהייתי נבוך באותה מידה גם אם זה היה שנינו לבד בחדר. זה מקומות שנורא קשים לי, להביא אינטימיות למסך. גם אינטימיות בחיים לא קלה לי. ביקשתי דקה הפסקה לפני שהתחילו הצילומים, לקרוא תהילים, בצחוק. הייתי חייב לצחוק על זה כדי להשתחרר. ואחרי הסצנה מילי ישר אמרה שהייתי יותר טוב מג'וני דפ, והייתי מבסוט, וכל הצוות מחא לי כפיים".
ארז במקום גורי
ההצעה האחת שכהן לא סירב לה אוטומטית הגיעה מארז טל. כלומר, לקח לו טיפה זמן כדי לא לסרב. "מאוד שמחתי, אבל אמרתי שאני צריך לחשוב על זה יום", הוא נזכר. "אבל אחרי שלוש שעות צלצלתי ואמרתי כן. החלטתי שאני פותח את עצמי, שאני בא ללמוד, שאני אעשה דברים שאף פעם לא עשיתי והומור שאף פעם לא עשיתי. וזה לעבוד עם בן אדם שאני מעריץ, זה ארז טל, ברור שלא אומרים לו לא. אפשר להגיד מה שרוצים על ארז, אבל הוא גאון. לבן אדם יש יכולת לסדר את הדברים ככה שהם ייראו הכי פשוטים בעולם. ואיכשהו באתי לשם עם יותר ביטחון. בכל זאת, זה בן אדם שעבדתי איתו (טל גילה את הצמד במסגרת "רק בישראל" - ש"מ), לא צריך לגשש ולבדוק אולי זה הכל מניפולציה נגדי ולא אוהבים אותי. אני חושב שרואים בתוכנית שיש לנו כימיה, כאילו עבדנו עשר שנים ביחד. לא האמנתי שאני אפגוש מישהו כזה אחרי גורי, זה כאילו שאני ממשיך עם ארז מהמקום שבו הפסקתי עם גורי. זאת חתיכת קפיצת מדרגה בשבילי, ואיכשהו אני אפילו לא נורא לחוץ. אני סומך על ארז במאה אחוז, האיש פשוט יודע מה הוא עושה ואני לומד ממנו. ובראבא שם, שהוא פשוט בן אדם גדול".
קפיצת מדרגה נוספת שעשה כהן בשנה האחרונה היא הצעידה המסורתית מתחת לחופה עם חברתו - עכשיו אשתו - ליאן, שסעדה אותו במסירות בשעותיו הקשות וארגנה כמעט לבדה את החתונה ("הייתי בטעימה אחת, סמלי").
ב"אהבה קולומביאנית" הגיבור מציע נישואים לחברה שלו רק אחרי שהיא מעיפה אותו מהבית. גם בחיים זה היה ככה?
"לא. לא היו לי אולטימטומים, אבל קשה לי לקבל החלטות. גם בחיים משכתי את הצעת הנישואים שלי הרבה הרבה זמן. משכתי אותה איזה חמש שנים. זה הלחיץ אותי נורא. יש משהו בגבריות שהוא מלחיץ. אבל בוקר אחד, אחרי חמש שנים של שיחות עם זוגתי, כבר הרגשתי שזהו, ועשיתי את זה. ואני חייב להגיד שמאז אני הרבה יותר רגוע. ובחתונה אפילו רקדתי, שזה משהו שאני בחיים לא עושה. נרגעתי".
אתה עדיין מעשן שתי קופסאות ביום.
"תאמיני לי, זה רגוע לעומת מה שהייתי קודם. משהו בי פשוט השתחרר ונרגע. למרות שבעצם החיים לא ממש השתנו מאז, אנחנו חיים אותו דבר, באותו בית - אבל קרה משהו טוב. פתאום אתה מרגיש הרבה יותר מוגן, פתאום אתה מרגיש שיש לך קשר ומשפחה. והיא עוזרת לי המון. היא מלמדת אותי לדבר, להגיד דברים. אני עדיין לא גדול ברומנטיקה - השיא שלי זה להביא פרחים, אבל אני חושב שאני משתפר. עכשיו היא נורא לחוצה, היא עושה סטאז' במשפטים ואני מפנק אותה. ועכשיו כולם כבר מנג'סים, ילדים, ילדים, ילדים. לכולם כבר יש, לכל החברים, מקדימים אותנו בצעד, אבל זה לא. עוד לא. לזה אני יודע מאה אחוז שאני עוד לא מוכן. אני ילד בעצמי, אני לא אדע מה לעשות עם ילד. אני עדיין בחור לא רציני, אבל כמו שאמרתי קודם, אני עובד על זה".
