עו"ד חלי ניסנהולץ גנות, רן רזניק

נקודת המוצא היא שישנם משאבים מוגבלים ורוצים לקדם את הרפואה בתרופות ובטכנולוגיות. הצד השני – לחברות התרופות יש כסף, אבל הן לא אלטרואיסטיות, הן רוצות להרוויח, כלומר למכור. והכל בסוף מתנקז לדילמה האמיתית, איך מצד אחד מנצלים את משאבי חברות התרופות תוך מתן תמורה הולמת להם, ומצד שני לא פוגעים ביושר המקצועי.

זאת דילמה מוסרית שהרופאים נמצאים במרכזה. מדינות שונות מציעות פתרונות שונים – מאיסור מוחלט עד חופש גמור. בישראל יש ניסיון לחסום את הקשר כמעט באופן מוחלט (הח"כ אופיר פינס מוביל את הצעת החוק נגד הקשר), ולכן החליטו על פתרון יצירתי, של אמנה בין כל הגורמים.

הטענה היא, שהכנסים וימי העיון הם מקור ידע חשוב ביותר לרופאים, אבל כנראה שצריך לאזן את הקשר בינם לבין האינטרס הכלכלי. רצוי שמי שקובע את האיזון יהיה אובייקטיבי, עם מבט-על, לכן לדעתה של ניסנהולץ הסיוע לא יכול להגיע ממשפטנים, כי לא מכירים את הניואנסים. יכול להיות גם פתרון של המדינה בצורת חקיקה, אבל פתרון כזה הוא בעייתי, כי חוקים הם לא דינמיים והמציאות הרפואית כן. חברות התרופות הן מאד מוטות, כמובן ולכן לא יכולות לשמש כח מאזן. לדעתה, דווקא ההסתדרויות הרפואיות וארגוני הרופאים מתאימים (במיוחד בארץ) – כי האינטרס של הרופאים הוא לא בהכרח להיות בקשר עם החברות וחשוב להם מאד שהציבור יאמין בהם. בכל המדינות בהן יש התייחסות, זה של האגודות המקצועיות. מצד אחד יש להן יכולת לחייב את הרופאים לפעול עפ"י תקנון, מצד שני, שם מבינים מתי כדאי לשנות את הכללים כשהמציאות משתנה.