מי שותה מתכות?
בודקים את מצב המים בברזים ובבקבוקים
מהלך הניסוי:
ממלאים בכל מבחנה את החומר הנכון: מים מזוקקים, מים מינרליים, מי ברז, מים עשירים ביון מתכתי (עופרת).
יש לנו בבקבוק אינדיקטור, הקרוי די-פֶנִיל קָרבַּזיד, (לא ממש חייבים לזכור את השם) והוא באופן טבעי שקוף. כאשר הוא מגיב עם היון של המתכת הכבדה, נוצר חומר בעל גוון אדמדם. כדי להדגים – נוסיף את האינדיקטור למבחנה עם יון עופרת, שהיא כמובן מתכת, ולכן אנחנו יודעים בוודאות שתהיה תגובה ויתרחש שינוי צבע.
אנחנו רואים שבמבחנה הזו התמיסה הפכה אדמדמה, כי זה מה שקורה כשהאינדיקטור מזהה מתכת. זה היה צפוי. עכשיו נטפטף כמה טיפות מהאינדיקטור לכל אחת מהמבחנות עם המים.
בינתיים נסביר לְמה אנחנו מתכוונים ב"מתכות כבדות"? מתכות כבדות הן, למשל, קדמיום, ניקל, נחושת, אבץ, אַרְסֶן, עופרת, כספית, כרום, מַנְגָן, ברזל. ולמה אנחנו חושדים שהן מגיעות למים שלנו? מפני שהמקור שלהן הוא בשפכים תעשייתיים, שכידוע, אין להם שום בעיה להגיע למים שלנו. פשוט אף אחד לא עוצר אותם.
חלק מהמתכות הן חומרים שחיוניים לגוף בריכוזים קטנים מאוד, ולכן מכונים בשפה מקצועית "יסודות קוֹרֶט". הבעיה היא, שכאשר הם מצטברים בגוף בריכוזים גבוהים, הם רעילים. מה יכולות להיות ההשפעות המזיקות? בבקשה, כמה דוגמאות: נזק לריאות, נזק לכליות, נזק לעצמות, אנמיה, סרטן. ככה, צרות קטנות.
העופרת, לדוגמא, שהשתמשנו בה בניסוי זה, שימשה בעבר לייצור צינורות, והיא מגיעה למי השתייה כשהצנרת מתחילה להתפורר. הצטברות של עופרת בגוף גורמת לאנמיה, לנזק לכליות, לנזק למערכת העצבים ולסרטן.
תוצאות: המים המינרליים הכילו הכי מעט עופרת. אלה למעשה מים ממקור תת-קרקעי, הראויים לשתייה ללא צורך בטיפול כלשהו. הם דלים במינרלים, יחסית למי ברז, ולכן הם נספגים ומופרשים במהירות, ומונעים עומס על הכליות. בניגוד למי ברז, הם אינם מכילים תוספת כלור. הקטע העיקרי שלהם, לסיכום, הוא שאין בהם חומרים מזיקים, ועקרונית – אתם יכולים לדעת בדיוק מה אתם שותים.
