הבוהמה הולכת ונעלמת
פעם, בשנות השישים והשבעים, לנערות זוהר היתה קדנציה כמו של אלופי צה"ל, שלוש שנים לפחות. פרידה מהשחקנית ברכה נאמן, שהלכה לעולמה השבוע
עשר שנות הבדל הן הרבה מאוד כשאתה צעיר, אך כידוע פער הגילים הולך ומצטמצם במשך השנים, ואם ברכה נאמן נראתה לי אז שחקנית מבוגרת, הרי היום אני רואה בה כמעט בת מחזור. בתל אביב ההיא הכרתי את ברכה נאמן, שחקנית יפה, שבהיעדר מקומונים, העיתון התל אביבי האולטימטיבי "העולם הזה" בעריכתו של אורי אבנרי ו"לאשה" בעריכתו של דוד קרסיק הרבו לעסוק בה, ותצלומיה פיארו את מדורי החברה. הקצב אז היה הרבה יותר איטי, ושחקנית החזיקה מעמד במדורים המדוברים יותר משבוע-שבועיים. לנערות זוהר בימים ההם היתה קדנציה כמו של אלופי צה"ל, שלוש שנים לפחות, וכולם הכירו את שמותיהן. מי זוכר היום את השמות? רק עלו וכבר פרחו להם. רבע השעה המיתולוגית של התהילה מצטמצמת היום, בתקשורת הצפופה של המאה ה-21, ל-15 שניות. לאחר היעדרות ממושכת חזרה ברכה נאמן (בשנות השמונים) אל המסך בסרטו של דודו טופז, "תל אביב לוס אנג'לס", ולאחר מכן שוב חזרה אל שקט האנונימיות. אפשר להבין אותה.
גיבורי התקופה ההיא, קטנים כגדולים, נגוזים אל עולם הנצח. לפעמים אני מונה לעצמי את השמות שהיו חלק מחיי אז, המשוררים יאיר הורוביץ, יונה וולך, דוד אבידן, יבי, לצד מויש'לה איש כסית, אהר'לה בכר, דן בן אמוץ, מונה זילברשטיין ורבים אחרים, ובאחרונה נוספו אליהם נעמי שמר ואריק לביא וכמעט בהיחבא נפטרה גם ברכה נאמן.
אני רוצה להאמין בקיומו של העולם הבא ובייסודה מחדש של הבוהמה התל אביבית ברקיע. עם מחשבה כזו הרבה יותר קל להעביר את ההווה על פני הקרקע.
קריאה נעימה
יגאל גלאי