אותנטי אבל בעייתי

בניגוד לימי הבראשית, אין להקות במוסיקה הים-תיכונית דהיום. הרכבים לא מתאימים לדפוס התנהלותו של המגזר, שכמעט ולא בנוי על יצירה מבית, ולהקות, מה לעשות, קמות סביב יוצרים. החמישיה הירושלמית 'הגמלים' והשישיה 'שימעונה' ממעלות בגליל אינן ים-תיכוניות במובן הצר של המלה, אבל הן בהחלט 'מזרחיות' בנסיונן ליצור צליל ישראלי, מרחבי ואותנטי.

ל'גמלים', שהגדירו את עצמם כ'רוק מחנה-יהודה', זה אלבום שני. מתקיים בו מפגש מדומיין בין 'אתניקס' ל'דודה'. סאונד אולפני מוקפד וסתלבט מילולי ('שומבלע' בראשון, 'זבוב בגבה' כאן) שמנסים לעשות שמח ולהיות מגניביישן, אבל נשמעים כלהקת חתונות משודרגת עם שירים לא מספיק מעוררים. גם הפארודיה 'ארמון זהב באורגינל' (עם חוה דולב) חסרה שפיץ. 'תביא לי פרח' מזקק את הבעייתיות של 'הגמלים': פוטנציאל לקאנטרי מזרחי נעטף בלבוש עירוני מאופק. רוצים להיסחף אבל לא לאבד שליטה.

ל'שימעונה' זה אלבום בכורה מסקרן, אך ארוך מדיי. הם נשמעים כמו הרב שלמה קרליבך שפוגש את איאן אנדרסון. ניגון מהעיירה, פסבדו-דתי, שיש בו דבקות, כוונות טהורות, טקסטים מהמקורות ואמירות חילוניות-גליליות בשבח השכינה. כמו בשיר הדגל: "באותנטיות /קדומה שורשיות /לשמה מתקרבים /לאמונה בקול הרינה". היצירה רומנטית ונאיבית, הצליל אותנטי ואקוסטי, והגישה הרצינית מולידה בוסר חינני ונסלח. הדיסק הבא שלהם כבר לא יהיה תמים.