משחקים בכאילו
אלבום בכורה של אנני הנורבגית הוא מפגן של אהבת פופ מרוחקת, שכלתנית, זהירה, מפוחדת ומציצנית
הנה דוגמה לאופן שבו קבוצת אנשים חכמים ומתוחכמים קושרת מזימה לרקוח קסם שכולו פופ טהור, אבל מגיעה, מקסימום, לכישלון כמעט מפואר. זה אלבום בכורה לאנני הנורבגית, שבלהיטה הראשון מ-1999 סימפלה את מדונה, וכעת יחסי הציבור מטעמה מזהירים את בריטני וקיילי שהתחרות מתקרבת.
אנני עבדה על האלבום, בין היתר, עם רוייקסופ (בני עירה ברגן), עם ריצ'ארד אקס ובעיקר עם מוסיקאי פיני שהפך ליד ימינה היצירתי. כאמור, כולם מתוחכמים, מודעים, שנונים, אופנתיים, מסוגננים, ומכוונים לאותו מקום בדיוק – ללהיט של שיק זוהר ומסתוריות אפלה, קריצה מרוחקת, הציטוטים הנכונים למחר והמלודיה התמימה שהיא בדיוק כל מה שאין כאן, משום שכל הנכבדים שכחו את התמימות מחוץ לדלתות האולפנים.
יותר מפגן של אהבת פופ מרוחקת, שכלתנית, זהירה, מפוחדת ומציצנית, ופחות מעשה אהבה נלהב, נסער, נסחף וחוצה גבולות, 'אנימל' הוא פרויקט שנון אך מבוית ולא חייתי כלל, של מי שרוצים, עלק, לככב על מגרש המשחקים של הפופ, אבל מפחדים להתיילד ומשחקים בעיקר בכאילו. אנני יכולה בינתיים להיות הכוכבת הנכונה למהדורה האחרונה של כרומונים מסוימים, אבל כוכבות פופ גדולות באמת, שנונות וזהירות פחות ממנה, לא ממש מאוימות כאן.
ללא ספק, אנני וחבריה מגיעים לפופ שלהם מאהבה, אבל הם מסוככים, מגוננים עליה, מעקרים ומסרסים אותה דרך הגנות, תובנות ומסננות אסתטיות כה רבות, עד שלא נשאר באהבה הזו הרבה מקום של ביטוי לחושים.
