בני הולך לפנות
"המחשבה שהילד שלי ייאלץ להילחם באחיו מדירה שינה מעיני". מכתב לראש הממשלה מאמא של חייל
לכבוד ראש הממשלה, מר אריאל שרון,
בלב מלא גאווה שלחתי את בני לפני כחודשיים לשרת בצבא ההגנה לישראל. ילד שמנת שלי, שגדל וקיבל כל מה שזוג הורים אוהבים יכולים לתת לו. חדר ממוזג, טלוויזיה, מחשב, מיטה נוחה, רישיון נהיגה ואפילו מכונית. והנה הגיע היום והוא הלך לתרום את תרומתו למולדת. בלי ציניות, מתוך ציונות לשמה. הוא לא קיבל בדיוק מה שרצה אבל הצבא אינו תוכנית כבקשתך ועושים מה שצריך.
האימונים, אני מניחה, לא קלים (הילד ירד 10 ק"ג בחודש), אבל אין תלונות. "לא, לא קשה" הוא אומר. האוהל דולף, "אני כל יום מחליף מזרן", "באמת, הכול בסדר". שלושה שבועות הוא לא יצא הביתה. ואנחנו, העמסנו את האוטו בסירי ג'חנון וצ'ולנט ונסענו לילד, שלוש שעות נסיעה לכל כיוון. משפחות משפחות יושבים להם בחניון לפני שער הבסיס, עם ישראל, הורים, אחים, סבים וסבתות. הקור מבריח את כולם אל תוך המכוניות אבל לא מוותרים. צבא העם, כל המשפחה מגויסת. ובקרוב יסתיים החלק הראשון של הטירונות, והם ייצאו לשמור: בט"ש בצהל"ית. לאן? על מי? ומה אם ישלחו אותם לפנות התנחלויות?
המחשבה שהילד שלי, שלומד להיות לוחם כדי להגן על עם ישראל, ייאלץ להילחם באחיו, במשפחות של חיילים שמשרתים עמו, שהוא עלול להידרש להיות אלים כלפי נשים וילדים, המחשבה הזו מדירה שינה מעיני.
לפני 70 שנה, עם עליית היטלר לשלטון, ברחה המשפחה של סבתא שלו, אמי, לצרפת. היהודים הצרפתים לא רצו אותם. הם היו פליטים. גם הצרפתים לא רצו אותם. היא הצליחה להגיע לארץ, לבנות כאן חיים חדשים וחופשיים ולקחת חלק בבניין המדינה הזו. כאן היא הייתה רצויה.
החופש לבחור הוא יסודה של מדינה דמוקרטית, והמתנחלים בחרו. זוהי זכותם. מחובתנו לכבד את בחירתם. חופש בחירה כולל חופש דיבור וחופש מעשה. אנחנו איננו סוגרים את השערים בפניהם, והם לא יהיו פליטים לא רצויים. אם יבחרו לבנות את ביתם בנגב, בגליל, במישור החוף, הם יהיו רצויים ומקובלים. גוש קטיף אינו קדוש יותר מחבל לכיש, וצפת חשובה כמעט כמו חברון. בכל מקום צריך אנשים, וצריך להמשיך לבנות את מדינת ישראל.
ההתנתקות היא החלטת הכנסת, החלטת הריבון. ירצו המתנחלים, יוכלו בכל עת להעתיק את מגוריהם. אל לנו לשלוח את חיילינו הצעירים להילחם בהם. אלימות לא תשיב את המתנחלים לגבולותינו, אבל היא עלולה להיות מכה אנושה לנשמתם הצעירה והרכה של חיילינו, שאינם רק חיילים אלא גם דור העתיד שלנו.
בני, מן הסתם לא יסרב פקודה. הוא צעיר מדי ותמים מדי. אני אסרב. לא באלימות. אני אשבות רעב, ואני מזמינה הורים להצטרף אלי.
אנא, ראש הממשלה, מנע זאת. מנע את הקרע בעם, מנע את האלימות.
בברכה
גבי וולקוב
פינוי מאחז. ירצו - יישארו
צילום: איי אף פי
מומלצים
