הילד הזה הוא אני

שלושה ימים לאחר נפילת סדאם חוסיין הגיע הבמאי הכורדי, בהמן גובאדי, לבגדאד המעושנת להקרנת סרטו "שירי אמא מולדת". טנקים וכלי נשק שהיו פזורים בכל פינה בעיר עוררו בו צורך להביא תרבות דווקא ללב המאפליה.

עם מצלמה קטנה שהיתה עמו הוא צילם במשך מספר שבועות את המראות בבגדאד ובערים אחרות, בעיקר בצפון מזרח עיראק - שדות מוקשים, ילדים קטועי גפיים, חורבנה של ארץ ואובדנם של אנשיה. כשחזר לביתו באיראן, התחוור לו שהמלחמה האמיתית לא נגמרה אלא רק החלה. הוא החליט לעשות מזה סרט.

"מצאתי את עצמי מצלם סרט שבו הכוכבים הגדולים הם לא בוש או סדאם, אלא העם העיראקי שלא זכה ולו לצילום בודד בתקשורת העולמית והיה לניצב בתוך המלחמה הגדולה", הוא כתב למפיצי הסרט "צבים יכולים לעוף" שעולה בסוף השבוע לאקרנים בישראל (ראו קטע וידאו), "הכוכבים שלי הם הילדים שיצטרכו לחיות עוד עשרות שנים עם תוצאות הרודנות... ילדים במחנות הפליטים הם כמו צבים שנושאים את חייהם על הגב. אין להם בית לחזור אליו ומה שיש להם נמצא על גבם יחד עם הזכרונות. עתידם תלוי ביכולת שלהם לשרוד עם מה שעליהם. במציאות העצובה של המלחמה בעיראק, רבים הילדים שישקעו. בודדים יצליחו לפרוס כנפיים ולעוף". 

את הסרט, הראשון שצולם בעיראק לאחר התמוטטות שלטונו של סדאם, הוא מקדיש לכל הילדים בעולם, נפגעי מדיניותם של הדיקטטורים והפשיסטים.

"צבים יכולים לעוף" זכה בסוף השבוע שעבר בפרס "רוח החופש" ע"ש וים ון ליר בפסטיבל ירושלים. גובאדי נפקד מהאירוע. "לבו היה אתכם, אבל צריך להבין שזה בלתי אפשרי לבעלי אזרחות איראנית להגיע לישראל", אומר בראיון ראשון ובלעדי ל-ynet מפיץ הסרט וחברו הקרוב של הבמאי, מאהמד אריראת, בשיחת טלפון מפריז. מזה 25 שנה משמש אריראת, היסטוריון של הקולנוע האיראני ובמאי בעצמו ("Deux Anges", שהוקרן בפסטיבל קאן לפני שנתיים), כמגשר בין יוצרי קולנוע איראניים למערב. באולם Quartier Latin‏, הנמצא לא הרחק מכיכר הסורבון בסן-מישל, הוא מנהל מזה 20 שנה פסטיבל סרטים איראני במטרה לקדם את חילופי התרבות. "חשוב לנו שהקולנוע האיראני יזכה לחשיפה בישראל, שיכירו אצלכם את התרבות שלנו. אני יודע שבעבר הוקרנו אצלכם סרטים של יוצרים איראנים אחרים כמו סמירה מחמלבף ועבאס קיארוסטמי. זה חשוב גם עבור הקהילה האיראנית שחיה אצלכם".

המקום הכי נמוך בעולם

בהמן גובאדי, בן חסותו של הבמאי האיראני הנודע עבאס קיארוסטמי, מספר את סיפור המלחמה דרך עיניהם של ילדים כורדים במחנות הפליטים במובלעת עיראקית על הגבול הטורקי. המבוגרים נפקדים לחלוטין, ואת החלל שנפער ממלא סאטלייט, ילד שורד עם תכונות של מנהיג שמגונן על קבוצה של מאות יתומים שעובדים תחת חסותו בפירוק שדות המוקשים ומתפרנסים ממכירת הנפלים.

סאטלייט מתאהב באגרין, יתומה מכפר מרוחק שמגיעה לכפר עם אחיה קטוע הידיים שמנבא את העתיד ותינוק עיוור שהקשר המשפחתי ביניהם אינו ברור. ביד עדינה ובלב רגיש מביא גובאדי את סיפורם של אלה שהעולם השאיר מאחור, הוא נותן להם קול ופנים ומכסה אותם באהבה רבה. עשיית הסרט היא דרכו להביא למסך, שמאס בתמונות הקרבות השבלוניות, את המחיר שגובה המלחמה.

"העולם שמע רק את קולם של מפקדי הכוחות והחיילים שנשלחו לעיראק. אף אחד לא דיבר על בני האדם שחיים שם, אלה שמשלמים את המחיר", אומר אריראת, "גובאדי רצה להראות את היומיום של האנשים הפשוטים, אלה שנמצאים הכי נמוך בסולם העדיפויות".

חבל כורדיטאן נחשב לאחד מבתי הקברות הגדולים בעולם למוקשים. באדמתו הוטמנו במהלך שנות ה-80 מליוני מוקשים על-ידי הצבא העיראקי, כחלק ממדיניות הטיהור האתני. מדי יום אנשים חפים מפשע, בעיקרם ילדים, הופכים לבעלי מום כתוצאה מהתפוצצות מוקש. "גובאדי הוא כורדי-איראני, ולכן הבעיה של המובלעת הזו והאנשים שחיים בה קרובה ללבו. זו הסיבה שהוא בחר להראות את המלחמה מהעיניים שלהם. הוא היה עד לתוצאותיה ההרסניות וראה בעיניו את מצבם הקטסטרופלי של בני האדם שחיים באזור וזה הפך לו את הקרביים", מספר אריראת, "הוא רצה לצלם עדות ולהפוך את הצופה לעד למה שהתרחש ועודו מתרחש שם".

מציאות אחרת

"צבים יכולים לעוף" אינו סרט תעודה, אך לדברי אריראת הוא מייצג אחד לאחד את מציאות החיים באזור. "דרכו של גובאדי לעשות קולנוע עלילתי קרובה לעשייה התיעודית. הוא עשה בעבר סרטי תעודה, וזה בא לידי ביטוי גם בעשייה העלילתית שלו ששומרת על קרבה הדוקה למציאות. לכל אחד יש את הדרך שלו להביא את הסיפור, אצל קיארוסטמי נשמר מרחק מול הדמויות. גובאדי מערב רגש, אבל משתדל שלא להפעיל מניפולציות רגשיות על הצופה. הסיטואציה ממילא כל כך חזקה שמה שנותר לו זה לקרב את המצלמה ככל שניתן להתרחשות וזה מה שהוא עושה. מכאן הכוח של הסרט וזו הסיבה שהוא כל כך מטלטל".

כל המשתתפים בסרט אינם שחקנים מקצועיים, תופעה רווחת בקרב יוצרים איראניים. אריראת מספר שבמשך חודשים ארוכים העתיק הבמאי את חייו למובלעת הכורדית במטרה להתקרב אל האנשים, להכיר אותם ולהתיידד עמם. "הרעיון היה לתת לאנשים, שרובם לא ראו מעולם סרט קולנוע, להרגיש נוח וטבעי מול המצלמה. בקולנוע האיראני מזה 20 שנה יש לא מעט בימאים שעובדים עם שחקנים שאינם מקצועיים. אני חושב שזו השפעה של הניאו-ריאליזם האיטלקי שהחל אחרי מלחמת העולם השנייה. חיי היומיום השפיעו על הבמאים האיטלקיים והם צילמו בתפאורה נטורליסטית".

קשה שלא לקשור בין סרטו של גובאדי לבין ספרו של וויליאם גולדינג, "בעל זבוב", המתאר חבורת ילדים בריטית שנפלטת לאי אבוד ומנסה לשרוד כשמסביב צפים תחלואי החברה. אצל גולדינג, כמו אצל גובאדי, הילדים הם אלה שלוקחים את האחריות על עתידם וקיומם, כיוון שהמבוגרים כשלו. "הילדים נולדו לתוך המלחמה והיא סוג של משחק עבורם, הם לא מתייחסים אליה ברצינות. זו הסיבה שהם עובדים בשליית מוקשים ובמכירתם. מבוגר מבין מה המשמעות, הוא יודע שיש סיכוי גדול שהוא לא ייצא מזה בחיים, ולכן יחשוב פעמיים לפני. הילדים מתייחסים לזה כאל משחק, הם לא חושבים על התוצאה, הם הרבה יותר תמימים".

דרך הדמות הראשית מסתננת גם לא מעט ביקורת על השפעת התקשורת העולמית והאמריקניזציה של האזור: "במשך כל הסרט סאטלייט מצפה להגעתם של האמריקנים. רק כשהם מגיעים אנחנו מבינים שבסופו של דבר הנוכחות שלהם גרועה בהרבה ממה שהיה קודם".

במערב אין כל חדש

מזה שנים מאמץ המערב בחום את הקולנוע האיראני שנחשב אמנותי ואיכותי. לדברי אריראת, הסיבה לכך טמונה בפשטות: "הכל התחיל בשנת 1985 עם צאתו של 'הרץ', סרטו של עמיר נאדרי שייבאתי לצרפת. הסרט הוצג בבכורה בפסטיבל 'שלוש היבשות' בנאנט, זכה בפרס הגדול ומייד לאחר מכן יצא להקרנות מסחריות באירופה. מרגע זה ואילך החלה התעניינות בקולנוע האיראני שנמשכת כבר 20 שנה. אני חושב שמה שמייחד את הקולנוע האיראני הוא השימוש בחיי היומיום ובפשטות, והשילוב של שני האלמנטים האלה עם הפואטיקה הפרסית.

"באירופה ובמערב הקולנוע רווי באלימות ובמין, ונדמה לי שהקהל עייף מהדימויים האלה. הדגשים בקולנוע האיראני מבחינה נושאית שואבים מהמציאות ומהחיים שמקבלים דרך הקולנוע מבט פואטי. יש בו עדינות שחסרה בקולנוע המערבי ויש כמובן את הסקרנות שהוא מעורר. אנשים רוצים לדעת איך חיים באיראן ואיך במאי איראני רואה את החיים באיראן. זה מסקרן בעיקר אחרי המהפיכה באיראן ששינתה לא מעט דברים".

אריראת מתכוון למהפיכה האסלאמית שפרצה בשנת 1979, אך יודע כי גם כיום, יותר מחצי יובל אחריה, מעוררת איראן עניין לא פחות. לפני מספר שבועות נערכו באיראן בחירות, שהעלו לשלטון את ראש עיריית טהרן לשעבר, מחמוד אחמדי-נג'אד ודחקו ממנו את מוחמד חתאמי, מנהיג רפורמיסט שנחסם שוב ושוב במהלך כהונתו על ידי בתי המשפט והגופים השמרנים המפקחים. "אני לא חושב שבחירתו של אחמדי-נג'אד תשנה משהו משמעותית. הם כולם מחזיקים באותה האג'נדה הפוליטית בסופו של דבר", מנבא אריאת, "כל המנהיגים האיראניים, בין אם הם בעלי תפישות מתקדמות או שמרניות, היו ועודם בעד חימוש גרעיני, כיוון שכל המדינות מסביב לאיראן מחומשות, כך פקיסטן או ישראל. ייתכן שברמה הפנים-איראנית כמו בכל הנוגע למעמד האישה, בחירתו של אחמדי-נג'אד תשפיע ותקשה, אבל בכל הנוגע למעמד האינטלקטואלים למשל, אנחנו צריכים לחכות ולראות מה יקרה. החברה האיראנית עברה שינויים משמעותיים במהלך העשור האחרון, ולדעתי אי אפשר יהיה לעצור את הקידמה ולהחזיר את הגלגל אחור. גם אם יגיע לשלטון אדם בעל דעות נוקשות יותר, אני לא מאמין שיש ביכולתו להחזיר את איראן 20 שנה אחורה. זו האנליזה שלי, וגם באיראן אומרים אותו הדבר".