הקיץ של אביה

אם יש דבר שאני עושה הכי טוב בעולם זה ילדים. ביג דיל, תגידו. מה קשור טוב? נותנים איפה שנותנים, ואם האישה במצב רוח לאירוח זה מגיע. האמת, צודקים: מבחינה טכנית אפילו הדביל הכי גדול בעולם יכול לייצר ילדים. סליחה, הדביל השני הכי גדול בעולם. הראשון זה אני, שיושב בחדר הלידה כבר כמעט 14 שעות.

על המסך מולי רץ סרט כבד כמו ולד במשקל ארבעה קילו: בוב הוסקינס הוא סוכן רוסי באנגליה או משהו כזה, שנשוי לא באושר לפטרישיה ארקט השווה, שגם רוצחת אותו בסוף. באמצע יש לרובין וויליאמס הופעת אורח לא רעה בכלל. זה לא שאני כזה חובב קולנוע, זה פשוט שאני כבר כמעט 14 שעות בכורסה המזוינת הזאת ושום דבר לא קורה חוץ מזה שארקט רוצחת את הוסקינס. וכן, אני בהחלט זוכר שגיליתי לכם את סוף הסרט בתחילת הפסקה הזאת, אבל בינתיים הוא כבר מוקרן בפעם השנייה. צריך להיות חוק נגד השידורים החוזרים האלה. ארבע בבוקר, והטמבל הזה שנדקר בשתיים בלילה עוד לא למד להיזהר מאשתו.

גם אני כמו הוסקינס. כלומר, לא לומד מהניסיון. שני ילדים יש לי בבית, מה אני צריך את השטות הזאת? בעוד כמה שעות הייתי בכלל אמור להיות בפגישה בבנק, שאליה כמובן לא אגיע. לקראת הצהריים הייתי אמור לסגור את פרטי הנסיעה שלי למינכן. עכשיו צריך לברר אם אני בכלל יכול לנסוע, כי האישה כבר מציצה מאחורי גבכם ואומרת: "לא רק שהבן זונה בוכה שקשה לו, עכשיו הוא גם מתלונן על איזה נסיעה שאולי יצטרך לדחות. ועוד לגרמניה, עם כל הנאצים האלה".

סיכום ביניים: פטרישיה ארקט כוסית. בוב הוסקינס מת. עדיף להיות במינכן עם חבורה של ניאו-נאצים מאשר בחדר לידה עם אישה אחוזת צירים ונטולת אפידורל.

בתו של בן זונה

העצבים של הגברת כבר מרוטים. גם שלי. ואם סתם 14 שעות זה לא מספיק, אז ברקע שומעים כל הזמן את הרכבת הזאת שמדי פעם מחליפה מסילות אבל אף פעם לא מצפצפת, מה שאומר שאנחנו עדיין רחוקים מהתחנה הסופית.

הרכבת היא הרעש של המוניטור. בעצם של שני מוניטורים, אחד לאם ואחד לרכה הנולדת; שניהם מחוברים לבטן התפוחה ולא מפסיקים לשדר משם גלי קול. חוץ מזה יש גם גלי קור, שנושבים אלי עכשיו מהמזגן ומאיימים על הדיסקים הפרוצים שלי באזור החוליות 4L ו-5L. בכלל, אם יש מקום שבו מתהפכים סדרי עולם בכל הקשור לתרבות המיזוג, זהו חדר לידה: גברים עטופים בחרמוניות מצטנפים בפינה החמה ביותר של החדר ורועדים מקור ומעצבים, בעוד נשים הריוניות שרועות בפישוק רגליים ובין עווית סבל אחת לשנייה שואלות בנימוס: "תגיד, לא חם פה קצת?".

"חם לך כי עלית 30 קילו, יא בטטה", בא לך לצעוק על הבטטה. "איזה חום ואיזה אפידורל, תראי את נטיפי הקרח שנתפסו לי בזיפי הזקן". אבל במקום להיות גבר ולהגיד את אשר על ליבך, אתה מנסה להגיד את אשר על ליבה: "לא נורא מאמי, אז קצת חם. עוד מעט תהיה לך תינוקת חדשה והכל יישכח".

"לך קל לדבר, יא בן זונה", רוטנת הגברת. "אני זאת ששוכבת פה ולא יכולה להזיז את הרגליים".

הבן זונה הזה הוא אני, ואם יש דבר שאני עושה הכי טוב בעולם זה ילדים.

אולי נפתח רגע את המשפט הזה שמצאתי לנכון לחזור עליו כבר פעמיים: עד לפני כמה שנים, בחור בן 35 וחצי שיש לו שלושה ילדים לא היה עושה רושם על אף אחד. וגם היום זה ככה, בתנאי שאתה מרוקאי מדימונה או בחור ישיבה מבני ברק. בין החברים שלי למשל אין כמעט אבות לילדים; אני יודע שבין חברי הילדות שלי יש כבר כמה זוגות עם ילדים, אבל אפילו ביניהם אין מישהו עם ילדה בת עשר, ילד בן שש - ותינוקת חדשה שמתעקשת להיאחז במה שנשאר מהכושלאמא שלה.

"נו, תצאי כבר", אני מנסה גישה תקיפה וקולט שלראשונה זה כמה שנים של נתק, האישה ואני משדרים שוב על אותו גל. כל אחד מסיבותיו: האישה בגלל שנמאס לה כבר לשכב כמו חיה פצועה ומתנשפת, ואני כי כבר נגמר הספיישל דייגו פורלאן בערוץ הספורט, שבו מראים איך הוא השחיל יפה את יז'י דודק באנפילד לפני שנתיים וחצי.

אז פורלאן זיין את דודק, אבל ילדים לא יצאו להם מזה. נחת דווקא כן - אחד נהיה אלוף אירופה והשני מלך השערים שלה. רק אני רואה איך אירופה מתרחקת ממני עם כל דקה שעוברת. כבר 14 שעות בחדר לידה ועוד אין כלום, חוץ ממני והאישה והוסקינס וארקט ופורלאן ודודק וקור כלבים ופריצת דיסק שבדרך וקול מצווה: "איזה בן זונה אתה, למה לא הבאת לי מים כמו שביקשתי?".

מי אמר שאין פרפרים פה

בואו נחזור לחבורה שמקיפה אותי, אוסף של בני 30 עד 40 שהמשותף כמעט לכולם הוא שאין להם ילדים. חברה? מדי פעם. אישה? איך לפעמים. אבל לא ילדים.

בכל פעם שאנחנו נפגשים (בדרך כלל למטרות שתייה עד-דלא-ידע וחריכה של נבלות על גבי פחמים) זורק אחד מאיתנו, ג.מ - הוגה הדעות החשוב של ימינו, בלי תחרות בכלל - "אחי, לשואה לא היו מקבלים אותנו". אבל אני קרוע על חבורת הזבל הזאת. ואחת הסיבות שבגללן אני קרוע עליה, או בעצם עליהם, היא הפיטר-פניות הזאת. אנשים בגילנו אמורים לדבר על בית הספר של הילדים או על תוכניות חיסכון או על קלאב-מד באנטליה, אבל אנחנו מסרבים להתבגר. אצלנו נושאי השיחה הם איפה יותר טוב לאכול, מה הכי נעים לשתות, מי הכי כוסית. אולי בעוד כמה שנים הנטייה הזאת תהפוך לאינפנטיליות מכמירה, אבל בינתיים היא מהלכת עלי קסם.

הדבר שאני עושה הכי טוב בעולם הוא ילדים (איור: איתמר דאובה)

כשאני חושב על זה, יש רק הבדל אחד ביני לבין החברים שלי - הם לא עושים ילדים בגלל שהם מפחדים להיפרד מהילד שבתוכם; אני מתחבר אליו מחדש דרך הילדים שלי. בגלל זה הם ישנים עכשיו במיטות שלהם בדרך לעוד בוקר של יקיצה מאוחרת אחרי לילה של שתייה, ואני נמצא כאן ברכבת שדוהרת פול גז בניוטרל.

מדי פעם מפלחות צעקות את השקט שבו מקבל עליו בוב הוסקינס את הדין. מה הוא חשב לעצמו האידיוט, שכוסית כמו ארקט נמצאת איתו בגלל שהיא אוהבת אותו? ומה אני חשבתי לעצמי כשהתחתנתי בגיל 23, שלא יבוא יום שבו אשב ואחכה למי שאמורה להיות הילדה השלישית והבת השנייה שלי, אחות צעירה לשניים מבוגרים ממנה בכמה שנים טובות? הצעקות, אגב, אינן בוקעות מפי האישה שהבאתי איתי מהבית (הפולניות שומרות פאסון גם ברגעים הקשים ביותר), אלא מחדרים סמוכים. העסק די חוזר על עצמו: צווחות, קולות "תלחצי, תנשמי עמוק", עוד קצת צווחות, דממה קצרה, ואז בכי ראשון של תינוק חדש.

הצרחות עוברות לי מעל הראש; אנחנו סובלים כל החיים בשקט, אתן רק כמה שעות. מצידי תצעקו עד שתהיו צרודות. אבל הבכי הראשון הזה מצליח לחדור אפילו מתחת לשריון הקשקשים שגידלתי לי במקום עור - כי היצורים הזערוריים האלה, שנראים כמו מאסטר יודה, משמיעים קולות של התחלה. התחלה במובן הכי מרגש ורענן שלה. התחלה שלרגע אחד מעמידה את כולם בשורה על קו הזינוק, בלי פול-פוזישן.

בעוד יומיים-שלושה ייסדק השוויון הזה. אחד ייצא מכאן עם בגדים של מעצבים והשני עם משהו שעבר בירושה מהאחים הגדולים שלו. אחד יגדל בסביבה מנוכרת, השני בחום ואהבה. אחת תהיה דוגמנית והשנייה כונפה. אבל ברגע הראשון, כשהם הופכים מגוש לבנבן עם כמה כתמי דם ליצורים חיים, הפעייה שהם משמיעים היא אותה פעייה. והצליל הזה חודר לך כל כך עמוק ללב שהעיניים לא מצליחות להישאר יבשות.

כן, אני בוכה. ואני מוכן לצאת קוקסינל ולהתייפח מכאן עד סוף הכתבה אם מישהו רק יבטיח לי שכבר רואים את הסוף, שעוד מעט גומרים ויוצאים מהפריזר, שלא אצטרך לראות יותר את בוב הוסקינס בחיים שלי.

רגע. מה זה? הוספנו אצבע לפתיחה? איזה כיף! מאז לבנון לא שמחתי ככה בגלל אצבע! זה נותן שמונה אצבעות בסך הכל - לא פתיחה מלאה עדיין, אבל צעד קטן לאישה וצעד גדול לאיש העייף על הכורסה.

ועישנת לבנך

עכשיו אתם נחלקים לשניים: אלה שמזדהים ואלה שמרחמים. במילים אחרות, האבאים ואלה שעדיין מפחדים. ותרשו לי לומר משהו לנציגי הקבוצה השנייה: השיטה הכי טובה להפסיק לפחד מילדים היא לעשות את הראשון בתחילת/ אמצע שנות ה-20 לחייכם.

אני מסתכל מסביב ורואה את כל חברי בני ה-30 פלוס שעוד לא רואים את הצאצא הראשון באופק. לכאורה מצבם טוב בהרבה משלי: הם יכולים לצאת עד מתי שבא להם, לקפוץ לחו"ל מתי שרק מתחשק להם, לפוצץ את כל המשכורת על לייף-סטייל בלי לחשוב מאיפה משלמים לחוגים, והם לא צריכים להוסיף למחיר הכרטיס והפופקורן גם 30 שקל לשעה בשביל הבייביסיטר. אבל זה כמו להשוות בין מי שעוד לא התגייס לחברו שתכף מסיים טירונות: אז נכון, רק אחד מהם ישן שעתיים בלילה ונאלץ להביא ביד על הפקידה הפלוגתית שנראית כמו הכלאה בין דוב גריזלי לכלב תחש, כי הוא כבר שכח איך נראית אישה אמיתית. אבל מה יהיה בעוד חודש-חודשיים, כשהצעיר יתייצב על קו הזינוק? ומה יהיה עלי בעוד כמה שנים, כשארצה לצאת לבלות באיזה בר ואילו חברי ייאלצו לבלות עם ברבאבא?

מבחינתי, הטריק הגדול עם הילדים הוא שמעולם לא נתתי להם לעצור את מהלך חיי, אלא רק להשתלב בו. לא התפתיתי להכרזות כמו "זה משנה את כל החיים שלך" או "כשיהיה לך תבין" ושאר משפטי סרק שגברים נוהגים להתבשם בניחוח האבהות העולה מהם כמו באפטר-שייב. כי ניחוח האבהות, רבותי, הוא ריח של במבה שהפכה ממוצק לגז על הריפוד של המושב האחורי. הוא ריח פליטה של תינוק (שדומה להפליא, אגב, לגבינה לבנה. אבל מסריחה כזאת, נניח סנט מור). הדרך היחידה לחיות איתו בשלום היא לתת לו להשתלב בניחוחות האחרים של חייך. וזה בעצם כל העניין. רוב הגברים סבורים בטעות שלהיות אבא מושלם פירושו לוותר למען ילדיך על כל הדברים שעשית עד היום, אלא שההפך הוא הנכון: רק אם לא תוותר על כלום יש לך סיכוי להצליח במשימה המורכבת ביותר שמצפה לך בחיים האלה.

וזה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. באמת. הדבר הכי קל בעולם הוא להחליט שמעכשיו, כשיש לך ילדים, אתה לא יוצא ולא שותה ולא מעשן ועוד מיני איסורים שגזרת על עצמך במחשבה שככה צריך להיות, עד שהימים (ובעיקר סופי השבוע) הופכים לקשים מנשוא וכל הידיעות על ההוא שגמר מחסנית בתוך אשתו חמש דקות לפני צאת השבת נראות לך פתאום מובנות להפליא, אפילו אם הן באות ממקום שאת הגבול אליו לא תחצה לעולם. לדבוק בשגרת חייך, לעומת זאת, זאת משימה קשה. לפעמים אפילו בלתי אפשרית.

אני זוכר איך הייתי נלחם על זכותי וחובתי לצאת בחמישי בערב. ואולי תתפלאו לשמוע שהקרב מול האישה היה קל יחסית; הקרב האמיתי היה מול עצמי. לך תגרור את עצמך מהספה הממוזגת בסלון אחרי שתמו מטלות היום (והערב, כמו אמבטיה ובקבוק ומוצץ ושמיכה וסיפור), והדבר שהגוף שלך הכי רוצה בעולם זה שמונה שעות שינה רצופות. נראה אותך דופק מקלחת, שם על עצמך חולצה ויוצא לשתות.

היו ימים שוויתרתי. היו ימים שקבעתי עם אנשים במרחק חמש דקות מהבית רק כדי לצאת מפתח הבר, להסתובב ולחזור למיטה, אבל בסך הכל אפשר לומר שלא חסכתי מאמצים כדי לדבוק בשגרת החיים הישנה שלי - ואם אצליח איכשהו להנחיל את הלקח הזה לכמה מביניכם שטרחו לקרוא עד כאן, יהיה זה הדבר החשוב ביותר שעשיתי אי פעם למען הכלל.

מגיל אפס ומשהו הילדים שלי היו איתי בכל מקום - בבר, בים, באירועים חברתיים. מעולם לא החבאתי מהם דבר, מבקבוק בירה ועד קלח ג'ינג'ר*. וזה מה שמאפשר לי להיות מה שמכנים "אבא טוב", אחד שלא רק מרגיש אחראי לחיי ילדיו אלא גם הופך אותם לחלק מחייו שלו - והופך לחלק חשוב בשלהם. במיוחד כשהפרנסה של אמא שלהם מטיסה אותה לקצה הגלובוס בתדירות של דיילת ואני נשאר לבד עם הילדים. בהתחלה עם אחת, אחר כך עם שניים ועוד מעט עם שלושה, רק שתלד כבר לפני שאני משתגע מהרעש הזה של הרכבת.

הנני כאן

האמא של העוברית, שבחיים לא שתתה יותר מכוס יין, בכתה קודם "אפידורל" כמו ג'אנקית מאלנבי פינת הירקון. היא כבר קיבלה את המנה שלה, אפילו בלי שתצטרך למצוץ למרדים - ואילו אני, שאחרי 14 שעות מרגיש שעוד רגע נפתחת לי הפיסורה בתחת, לא קיבלתי אפילו כוס מים קרים. למרות שבמחשבה שנייה הייתי מעדיף משהו חם בקור המקפיא הזה. חכי חכי מה אני אעשה לך בבית, לך ולתינוקת שלך. המזגן יעבוד על 16 מעלות מאפריל ועד נובמבר בשביל כל השעות האלה שאת מקפיאה לי פה את הצורה. מי אמר לך לתקוע שניצלים כל יום, אה?

והנה מגיעים צירי הלחץ, אלה שמבשרים את בוא הדור הבא. "בוא תעזור", היא מצווה, "אני כבר לא מרגישה את הרגליים". גם אני לא, אבל את לא שומעת אותי מתלונן. ולך אין פגישה בבנק, שני טקסטים שחייבים לעבור עד מחר לעיתון ונסיעה לגרמניה שצריך לסגור את הקצוות שלה.

הנה לחיצה, ועוד אחת, ומתוך ערפול חושים מסוים אני מבחין בראש ואחריו בגוף ואחריו נכנסים חיים בגוף הזה שבשנייה הראשונה היה קפוא, מבקש להוסיף ולהזין את עצמו מסביבתו התוך-רחמית התומכת. וקול פעייה נשמע ברמה והעיינים מתלחלחות ואחר כך דומעות ואחר כך נפערות בתדהמה, כשצרור אנושי עטוף בכמות בד שהיתה יכולה לשרת אותי היטב במהלך הלילה הקפוא שעבר עלי מונח בחיקי. בתי. בתי הקטנה. הסימפוניה השלישית שלי.

על המיטה שרועה האישה, גם היא שטופת דמעות של התרגשות ובעיקר של הקלה. עבורה הסתיים התהליך, עבורי הוא רק מתחיל. אמהות היא אינסטינקט; אבהות היא ערך נרכש. ואני נשבע לבתי שלא לוותר בעבורה על שום נסיעה לחו"ל, על שום יציאה, על שום שאכטה או דרינק, הכל כדי שאוכל להמשיך ולומר גם בעוד שנים שהבן זונה הזה הוא אני - והדבר שאני עושה הכי טוב בעולם הוא ילדים.