מיהו א-פוליטי?
כיצד הפכו הפוסט-ציונות והאנטי-אמריקניות למונחים א-פוליטיים
כתב עת לספרות עברית בשם "הו!" יצא בגיליונו השני (הוצאת "אחוזת בית", יוני 2005, מחיר מומלץ 65 שקלים) ומשך ביקורות רבות, רובן ככולן של הוגי התרבות הנפעמים. את ששת דפיו הראשונים של הגיליון השני ממלא מנשר זהות של העורך דרור מנור. חמישה פרקים ("הנחות") למנשר; את עיניי צד הפרק מספר 5 שכותרתו: "הו!' הוא כתב עת א-פוליטי". שאלתי את עצמי, מהי משמעות הביטוי "א-פוליטי", בשיח הדחוס וחסר הסובלנות של התרבות הישראלית? קיבלתי תשובה.
כתב עת "א-פוליטי", אליבא דמנור, מעניק מעל דפיו אכסניה ליוצרים בעלי מחויבות ל"מאבק נגד הקפיטליזם הדורסני" (כך במקור), והמאמינים ב"היפתחות אמיתית לתרבות עולמית - ולא העתקה חיוורת של ההגמוניה התרבותית האמריקנית" (כך שוב במקור). עם קריאת משפטים אלו, הנחתי הצידה את "הו!". למה לי לקרוא עוד כתב עת פוסט-ציוני, אנטי-קפיטליסטי ואנטי-אמריקני, ועוד בתחפושת של א-פוליטיות?
ובכל זאת, בלי תגובה אי-אפשר. השימוש בשני הביטויים - "קפיטליזם דורסני" ו"הגמוניה אמריקנית" - שמור לחוגי השמאל הסהרורי באירופה. שם נפוצה תרבות הגידופים והתוויות שאינה דורשת שום הנמקה, שום הסברה, שום הטעמה. שם מובן מאליו שהקפיטליזם רע ואמריקה רעה והציונות רעה במיוחד. זה כל-כך מובן מאליו אצל התרבותניקים במערב אירופה, שכבר אין הדבר נכלל בהגדרת "דעה פוליטית"; את מכלול ההשקפות הללו הם יונקים עם חלב האם, או ליתר דיוק עם המציצה הראשונה של התקינות הפוליטית.
כחלק מהבריחה המזויפת מפוליטיקה, עורכי "הו!" גם מתחייבים לעלות על נס את ה"מרחב הקוסמופוליטי". אבל קוסמופוליטי הוא פוליטי, ועוד איך. בלקסיקון של הסטליניזם, יוצר תרבות קוסמופוליטי היה אויב העממיות. בלקסיקון של "הו!", בשפת הסתרים שלו, יוצר קוסמופוליטי הוא מונח נרדף ליוצר א-ציוני.
לי באמת נמאס מכל הקלישאות הללו. אני מצפה בכיליון עיניים לכתב עת ספרותי ישראלי, שיזמין יוצרים הרוצים לנהל מאבק נגד השיטה הכלכלית הסוציאליסטית ההרסנית, נגד שנאת ארצות-הברית, בעד הערכים של הליברליזם האוניברסאלי ובעד ישראל - ושיטען, בלי בושה, להיותו "א-פוליטי". מה יש, רק לשמאל העמוק מותר להתחפש ולהסתתר מאחורי א-פוליטיקה פוליטית?