גם אנחנו רקדנים

אבל נולדתי לרקוד! - גלית עדות היתה אמורה להיות עכשיו שופטת בתחרויות ריקוד. לא יצא

כזאת אני: בחורה גבוהה, גדולה, קצת גמלונית, עם ציצים בלי עין הרע. שנמשיך? הרגליים שלי עקומות (אמיתי! זו לא מטאפורה), הכתפיים שמוטות, וידיי מיטלטלות כידיה של בובת מריונטה כשאני מתהלכת בעולם. במהלך יום רגיל אני נתקלת לפחות פעם בשעה ברהיט שהעז להתייצב בדרכי, הגוף שלי מלא בסימנים כחולים, ואני לא חובבת סאדו. לכן הווידוי הזה עומד להצחיק את האנשים שמכירים אותי, כי מתחת לחזות הזו מסתתרת נפש של בלרינה, רקדנית בלט ענוגה ורזה. הכי רזה. עמוק בפנים אני לא הולכת אלא מרחפת באוויר, עוקפת בחינניות את הרהיטים שמפריעים לי בדרכי, צווארי ארוך כצוואר ברבור, גופי שרירי, בטני מחוטבת להפליא והכי חשוב, אני לא צריכה ללבוש חזייה. בדמיוני אני עולה על במות, מבצעת פלייה, רלווה ופירואטים לרוב, מטופפת על קצות האצבעות ומסתחררת באוויר כשגברבר צעיר בטייטס הדוקים מחבק את מותני.

בדיוק כמו כל אמן מתוסכל אני נוטה להאשים את ילדותי העשוקה, את החיים באמ-אמא של הפריפריה, נטולי העשרה תרבותית מכל סוג שהוא (ולא, טיפוס על עצים ורדיפה אחרי תרנגולות לא נחשב). בראייה לאחור, אני בטוחה שעולם המחול הקלאסי הפסיד את אחת ההבטחות הגדולות שלו. אם הכל היה הולך לפי התוכנית, "רוקדים עם כוכבים" ו"נולד לרקוד" היו מתחרות היום על שירותיי כשופטת בעלת הישגים בינלאומיים לרוב. נו טוב, פניי לעתיד, והביציות שלי צריכות כבר להתחיל לחשוש. הילדים שיצאו מהן הולכים לסבול כדי להגשים את המשאלות של אמא שלהם, הרקדנית המתוסכלת.

לשבור את הראש - איריס אברמוביץ' למדה את הלקח שלה משיעורי הבלט

כשהייתי בכיתה א' אבא שלי אמר שכדאי שאירשם לחוג בלט, כי זה עושה גוף יפה לבנות. הייתי ילדה שמנמנה וחשבתי שבלט עדיף על דיאטה, אז הלכתי. אחרי חודש עוד לא היה לי גוף יפה, וגם לא אחרי חודשיים, ולמרות שידעתי לעשות שפגאט בנות עד הרצפה, לא כל כך נהניתי משיעורי הבלט המשעממים. לא כמו לרכוב על סקטבורד ברחבי העיר ולהבהיל את היונים. אז התחלתי להבריז.

שבוע אחד, כשבכל זאת הגעתי לחוג, שאלה אותי המורה החביבה למה לא הגעתי בזמן האחרון. אמונה על מסורת פולנית ארוכת ימים, ידעתי שהתירוץ אמור להיות קשור לכאב שמקורו בראש. "שברתי את הראש", הודעתי לה. פרצופה המבוהל ופיה הפעור הבהירו לי ששיקרתי חזק מדי. להוסיף על הבושה נדחק לפתע ראשו הקירח של אבי בדלת הכיתה, כנראה בא לצפות בבתו מחטבת לדעת את גופה השמנמן, אבל ידעתי שאם יפגוש במורה לא יבין למה היא מספרת לו שלא הגעתי לסטודיו כבר חודש, כשבבית רצים סיפורים על סולואים שלי ב"אגם הברבורים". "יואו, אני חייבת לעוף לקופת חולים לעשות בדיקות", אמרתי למורה, רצתי אל דלת הסטודיו, אחזתי בידו של אבי ומשכתי אותו משם בכל הכוח. "אבא, בוא נלך למרכז לקנות ממתק", ביקשתי, "נגמר השיעור". כמה שבועות אחר כך הפסקתי ללכת לחוג בלט, אבל אף פעם לא הפסקתי לרצות גוף יפה.

מסביב לעולם ב-80 פירואטים - רון גרנות ויתר על החלום להיות ברישניקוב, אבל היה יכול להציל את שירז טל

מה לא ניסיתי, באיזה חוג לא הייתי? תופים, אורגן, טניס, שחייה, כדורסל, קרב מגע, אפילו הצלחתי לשבור את היד בחוג גלגיליות, אבל שנייה לפני שאמרתי נואש בגיל 12 וחצי הגיעה לביתנו חברה של אמי, תרצה, שהיתה מנהלת הלהקות העירוניות בעירי חדרה, והצהירה: "אורה, רשמתי את רון שלך ללהקת אפרוחי חדרה. ביום ראשון הוא צריך להתייצב עם נעלי ריקוד שחורות לתחילת החזרות".

ואני, הילד הביישן שעד אז במסיבות הכיתה העדיף להיצמד לשולחן הממתקים במקום להעז ולהזמין לרקוד את יפעת, היפה של הכיתה, לא ממש דמיינתי את עצמי בגופייה וטייץ. אלא שבתוך תוכי האדרנלין כבר החל את פעולתו. ההופעה הראשונה במסגרת פתיחת חגיגות המאה לעיר חדרה חרותה היטב בזיכרוני (יש דברים שלא שוכחים בחיים): אורות הבמה, תלבושות, איפור, קהל ופרפרי ההתרגשות שפשטו בכל הגוף. ואז - עליתי על הבמה, והוקסמתי. משם הדרך לתחילת הקריירה כרקדן מקצועי כבר היתה קצרה: פתאום היומן שלי התמלא בחזרות ובהופעות. זה כבר לא היה מאה שנות חדרה, זה כבר היה לרקוד במגרש של הגדולים: בפסטיבל המחולות בכרמיאל, בטקס פתיחת המכבייה, בפסטיגלים, במחזות זמר, בפרסומות ובהופעות טלוויזיוניות, ביניהם בטקס מסך הזהב (נכון, אני סוגר השנה מעגל). אפילו שימשתי כרקדן הבית של "פרנס בטברנה". נשבע לכם.

הקריירה שלי כרקדן גם שילחה אותי לחו"ל, ואפשר להגיד שסימנתי וי על רוב היבשות. מגיל 13 עד גיל 22, אלה היו החיים שלי. לא חשבתי שיגיע היום שבו כבר לא ארצה לרקוד. אבל היום הזה הגיע. זה כמובן לא קרה ברגע, זה היה תהליך שסופו בתובנה שברישניקוב כבר לא אהיה, ויש עוד דברים שמעניינים אותי, ושאהיה בהם טוב לא פחות. וזהו, נגמר.

למרות זאת, כיום, כשתוכניות הריקודים מפזזות על המסך, הן גורמות לי להיצמד אליו, ואני בטוח שאם רק אני הייתי שם, בן זוגה לריקוד של שירז טל, הייתי מציל אותה מהשופטים ומגיע איתה כל הדרך אל הגמר.

כלובים, זרקורים ונדנדות - אבישג רבינר נמשכה לצד הדקדנטי של הריקוד

מבחינת הנתונים הפיזיים יכולתי להתקבל לבולשוי. רק תכונה אחת חסרה לי. קטנה, אבל משמעותית. אני קרש. פשוט דיקט. לא משנה כמה התאמנתי, כמה השקעתי, כמה התייסרתי - אט אט חלחלה אל הכרתי המסקנה שרקדנית לא תצא ממני. בסופו של דבר, בגיל 16, אחרי יותר מעשור של תסכול (רקדתי מגיל ארבע), פרשתי. כמעט עשר שנים נוספות חלפו עד שחזרתי. הפעם בגדול. לא לשיעורי מודרני וקייטנות מחול, אלא אל הכלובים, הזרקורים ונדנדות הקרקס במועדון הקו בדרום תל אביב. רק שנה עבדתי שם, אבל החוויה - נעימה ועוצמתית, נשארה חקוקה בנשמתי האקסהיביציוניסטית. עוד עשר שנים חלפו להן והם עדיין מברכים אותי ברחוב, בלייני שנות ה-90 של האלף ההוא: "אני זוכר אותך מהקו. זוכרת אותי?". "כן", אני עונה בדרך כלל. אני זוכרת פרצופים. שנינו, אני והשואל, מחייכים. התבגרנו מאז, כבר לא ילדים, וממרומי גילי, כשאני נזכרת בתקופה ההיא, אני יכולה להגיד שהיה בה קסם אפל, סקס-אפיל מהסוג הכבד, שכמוהו חיפשתי לפני ואחרי, ורק לעיתים רחוקות, לרגעים בודדים, הצלחתי לשחזר.

ריקוד מושחת עם אבא ברומניה - דורית שובל היתה ילדה משולהבת על רחבת הריקודים כשאיבדה אוצר משפחתי

אני חושבת שהייתי בערך בת שמונה, ילדה שמנמנה וחיוורת, כשהוריי הוציאו אותי לראשונה מגבולות עיר הולדתי המתועשת אל האוויר הצח של עיירת נופש קסומה בהרי הקרפטים, שזה כמו רצועת הבורשט של הקטסקילס, רק ברומניה. בית המלון שלנו שכן בתוך נוף הררי עטוף ערפילים מחד ואגם קטן למרגלותיו. באגם הזה ראיתי לראשונה דגיגים שטים בתזזית, ואני לא הבנתי למה הם לא יכולים לעצור לרגע ולנוח. "תשימי להם מלח על הזנב", יעץ לי אבא. מיד רצתי להשיג מלח, ומה רבה היתה אכזבתי כשגם לאחר שפוזרו הגרגרים בתוך המים, הדגים המשיכו להיות היפר אקטיביים. כל כך בכיתי, עד שכדי להרגיע אותי הסכימה אמא שלי להרשות לי לענוד את שרשרת הפנינים שלה. היקרה.

בערב, במסיבת הריקודים המפוארת, הייתי צעירת המחוללות על הרחבה. את העובדה שאין לי שתי רגליים שמאליות ירשתי מאבי, וכמה גאה הייתי כשהוא הזמין אותי לטנגו סנטימנטלי מלווה בוואלס סוער, שסחטו מחיאות כפיים (ובטח גם ציונים גבוהים, אילו רק היתה זו תחרות ריאליטי) מצד כל האורחים. כל כך סוער בעצם, עד שבעיצומו עפה, ככל הנראה, השרשרת הזאת מצווארי אל תוך השיחים או ההרים או הנחל.

אל תחפשו עכשיו פאנץ' חזק, כי אין. אם במקרה מישהו מכם מצא, שנים לאחר מכן, את השרשרת - אז תחזירו.

טוסיק בפנים, בטן נעולה, ברכיים בחוץ וצוואר ארוך - דנה הרמן ויתרה על חלום הריקוד, למרות עידוד מסיבי מכיוון אמא

כמו ציפי לוין, אמה של בר רפאלי, או עדנה ינאי, אמה של מיכל, גם רותי הרמן ידעה מאז ומתמיד שבתה נועדה לגדולות. אחרי סטיית תקן מעכבת בחוג שחייה בקאנטרי העירוני, התפנתה ההיסטוריה לקלוט את הרקדנית המוצלחת שגידלה. הכל התחיל בכוריאוגרפיה המורכבת שהפגנתי בפני דיירי הבניין ללהיט כל הזמנים "שהשמש תעבור עליי", בחסות מועדון המעריצים של ירדנה ארזי. הפידבק העצום שקיבלתי מוועד הבית הביא אותי לחשוק בנעלי ריקוד ובקריירת חותלות בינלאומית. וכך, מצאתי את עצמי בפתחה של כיתה ב', מוותרת על שעות הפנאי שנותרו בין חוברת עבודה בעברית לאימוני לוח הכפל, ומתמסרת לחוג בלט במתנ"ס השכונתי.

קרוב לעשר שנים התמדתי עם התחביב הלא מוסרי הזה, שמילא אותי בתסביכים שרק חיכו לפרוץ ממילא. טוסיק בפנים, בטן נעולה, ברכיים בחוץ וצוואר ארוך היו משפטי הציווי הכי פופולריים בחלומות הלילה שלי. גם העובדה שמילדה ממוצעת עם תחביב לא מזיק שאפשר להשוויץ בו מול השכנים הפכתי לרקדנית שנדרשת להצטיין במולטי ז'אנרים על במות יום העצמאות, וכל זאת כשאני חנוטה באוברול לייקרה בסגול מזעזע, הפכה אותי לטינאייג'רית חרדתית. אמא שלי, מיותר לציין, ראתה את זה קצת אחרת. הנה היא מגדלת את פינה באוש הבאה שתעזוב את חולון ותגיע רחוק רחוק על גבם של פירואטים. "אבל את רוקדת כל כך יפה, הכי יפה", האיצה בי כשנשברתי והודעתי שאני מוותרת על קריירה במשרה מלאה אצל עדו תדמור. עם כל הכבוד, ויש לא מעט, אני מעדיפה לענטז, בחוסר מקצועיות אגבי, במסיבות של ה-FFF מאשר לפספס פה-דה-בורה בשידור חי מול גברי לוי.

ומצד שני:

לא רוקדים אחרי גיל 30 - יובל אברמוביץ' מעדיף לחקות את הריקודים הגרועים שלכם, מאשר להתבזות בעצמו

אני לא טיפוס רוקד. נכון שיצא לי לפזז לא מעט בכל מיני תוכניות טלוויזיה בעבר הלא כל כך רחוק (אתם יודעים, העבודה מחייבת), אבל בחיים הפרטיים שלי אני לא רוקד. נקודה. מקסימום מזיז את הראש בקצב האומצה-אומצה, מתופף באצבעות ומנענע בישבן בחשאי. לפעמים, אם אני שותה קצת יותר מדי (כלומר שלושה דיאט קולה לימון ברצף) אני מרשה לעצמי להתפרע.

זה לא שאני לא יודע או לא אוהב לרקוד. אני יודע וגם רוקד. לפעמים. בבית. יש לי אפילו תואר שני בחיקוי אנשים רוקדים. אני לא רוקד מהסיבה הפשוטה, שבעיניי יש משהו יותר מדי אינטימי בלרקוד. כן, אפילו יותר אינטימי מהדבר ההוא. כשאתה רוקד, אתה משחרר את המפלצת הקטנה שבך ומאפשר לאנשים זרים לראותך, איך נאמר זאת בעדינות, לא ממש במיטבך. אולי זה הדמיון שלי, אבל יותר מדי מהטיפוסים הרוקדים לוקים בעיניי בחוסר מודעות עצמית שלא לומר, ניתוק המציאות. יש לי חברה אחת, אינטליגנטית משהו משהו, אשת קריירה מצליחה וסמל מין לא קטן בקרב החבר'ה שלנו, אבל כשהיא מחליטה לרקוד הפאסון שלה נעלם והיא הופכת בשניות לסופת הוריקן קטנה שמעיפה את כל מי שנקרה בדרכה. פעם אחת הנינג'ה הקטנה הניפה ידיים גבוה מדי, וניפצה למפזז אלמוני ב-TLV את המשקפיים.

מרבית הרוקדים שמקיפים אותי מתאמצים להיראות כמו בקליפ האחרון של בריטני ספירס, מגובים בפרצוף סקסי, שפתיים משורבבות ותנועות חושניות, אבל איכשהו יוצא להם אמא שלי, מודל שנת 86' בלובי של מלון ספורט רוקדת לצלילי סמנתה פוקס. אי לכך ובהתאם לזאת, פיתחתי תיאוריה: "אחרי גיל 30 לא רוקדים!". יש לי עוד שנה עד אז, כך שאם תתפסו אותי רוקד באיזו מסיבה, תדעו, זה ריקוד פרידה.

אם הורים, לא רוקדים - לימור קלר חיפשה חתן על רחבת הריקודים, אלא שאז היא מצאה אותו הרחק משם

כמו שאני מתרגשת מכל נענוע של בתי הקטקטית, כך ודאי התרגשה אמי כששלחה אותי בגיל חמש לחוג בלט. להמשך דאגתי כבר אני, עם פרישה מפוארת מהפלייה-רלווה המקולל אחרי שלוש שנים, ומעבר אל חוגי ג'אז, סלואו של זוג חקלאים בכיתה ה', דיסקו אליבא דאפריק סימון, אבבא והבי ג'יז, ופופ של אלפאוויל ומודרן טוקינג. מיד אחר כך השתדרגו הריקודים לקולנוע דן, לפינגווין ולרוקסן המיתולוגי, נוספו להם קריצה מזה ודרינק מההוא, וכך שולבו להם יד ביד ענטוזים על רחבת הריקודים ומציאת חתן.

אחרי שכבר גיליתי את האחד (ממש לא על רחבת הריקודים), ואחרי שהוא שבר למעני את הכוס, מועדוני ריקודים נהיו לגמרי פאסה קומפוזה. נוכחותם של ריקודים החלה להתמעט בחיי, ונדמה היה שזוג שמבקש את נפשו להתנועע, נתפס כנועז משהו. זה השלב שבו חתונות נהיות, בלית ברירה, המקום העיקרי להזיז בו את הישבן, וכשנולדים ילדים - גם התוסס שבאירועים המשפחתיים לא גורם לזוג עייף להתרומם מהכיסא. מאז החתונה אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את הפעמים שבהן רקדתי, ועכשיו אני גם מבינה למה עצמות השלד מתקשות לאיטן ככל שמתבגרים, למה השרירים מתחילים להתנוון ומדוע נעלמת הגמישות. אז מה נותר לי לעשות? רק להתנועע ברכב עם "Hung Up", החדש של מדונה (עם הסימפול מאבבא), ולזכות במבטים תמוהים מנהגים שלידי.

מריאנו ואני - נועה רום למדה בנעוריה ריקוד עם מריאנו אידלמן, ונגעה בזוהר

היום כל ילדה רוצה להיות מפורסמת כמו נינט טייב, אבל פעם, לפני ערוץ 2, היו לבנות הצעירות שני חלומות: להיות מלכת יופי ולהיות בלרינה. אם החלום הראשון בא לי בטבעיות, במקרה של החלום השני העניינים היו מסובכים יותר. למרות הרצון העז להיות רקדנית, לא היה לי כוח לעשות חימום, דבר חשוב ביותר כשעושים שפגאט (כולל שפגאט בנים), או במילים אחרות, לא היה לי כוח להשקיע.

למרות המכשלה הזאת, ניסיתי את כל סוגי הריקוד, מריקודי עם דרך בלט וכלה בג'אז. מצוידת בבגד גוף ורוד-שקוף משהו (שאפשר ללבוש רק בגיל 12), מכנסי ניילון (שצריך להוציא מחוץ לחוק) וברזלים על השיניים, ביליתי שלוש שנים בבוסתן, בית ספר לאמנויות בנתניה. וניסיתי, באמת שניסיתי, ואפילו הייתי בטוחה שהמורה תתעלף מהביצועים שלי, ואני זאת שאפתח את יום ההורים, יום שבו מזמינים את האמהות הגאות שיצפו בבטטות העקומות שלהן מבצעות חצי גשר (כי תמיד נתקעים באמצע). אבל המורה לא קלטה את הכישרון הגדול שעמד מולה והעירה לי בקביעות. לאט לאט שיעור חשבון הפך למהנה יותר.

אחרי שלוש שנים והופעה אחת יותר מדי על הבמה בעיר, עם סמרטוטים שנקראו תלבושות, הבנתי שאני צריכה לחפש לי חלומות אחרים, קצת פחות כואבים. אבל שלא תבינו אותי לא נכון, מהשיעורים האלה יצאו שני כוכבים ענקיים, מריאנו אידלמן מ"ארץ נהדרת", שכבר אז קיבל את כל הסולואים, ואני, בלרינה במיל'.