חותנת גומי

לפעמים אולפני הקולנוע בהוליווד מתפקדים קצת כמו זכיין טלוויזיה או עורך עיתון. הם משבצים סרטים להפצה על פי לוח השנה, מעין פרוגרמינג המתאים את תוכניו למועדי השנה ולעונותיה. סרטים המתרחשים בחג המולד למשל, מוציאים בסמוך לחג המולד. אין הכוונה בסרטי חג מולד, העוסקים באמונה, בסנטה קלאוס וברוח החג, סרטים כאלה הם כבר חלק ממסורת, אלא בסרטים משפחתיים רגילים שפשוט מתרחשים בתקופת החג. ההיגיון ברור: האולפן חושב שהקהל רוצה לראות בקולנוע בדיוק מה שעובר עליו מחוץ לקולנוע. ואם מדובר בנושא טעון רגשית, כמו התכנסות משפחתית שבה כולם מתקבצים מרחוק ומקרוב כדי להעמיד פנים מזויפות של חום, אהבה והנאה, הרי שהחודש שבין חג ההודיה לחג המולד הופך את הסרטים האלה לא רק למעוררי הזדהות באופן מופשט, אלא באופן ממשי, אקטואלי ממש. וכך, סרט משפחתי מושלג, המתרחש לגמרי במקרה בערב חג המולד, מופץ בסמוך לחג המולד. האם זה שיקול הגיוני או סתם גחמה הנובעת מתפיסה שמרנית? לא יודע, אבל מה שבטוח זה שככה יוצא שסרטים שונים בעלי נושאים דומים מתקבצים באותה עונה בבתי הקולנוע.

עד שהמשפחה תפריד בינינו

ולראיה: "עד שהמשפחה תפריד בינינו" נגד "השמועה אומרת ש...". בשניהם כוכבת סיטקום בתפקיד ראשי, בשניהם שחקנית מבוגרת בעל מעמד מיתי מגלמת את אם המשפחה, בשניהם מגיעה הדמות הראשית לכינוס משפחתי כדי להציג לכולם את בן או בת הזוג החדשים. וכמובן שסודות נחשפים, הרומנטיקה מתנפצת, יש מוות, מחלות, עסקים משפחתיים לא סגורים ובסוף יש חיבוק מנחם של השלמה. וכך, למרות ש"השמועה אומרת ש..." בכלל אינו סרט כריסמס (המשפחה מתכנסת לכבוד חתונה, לא ארוחת חג), הוא נוכס לעונת החגים. פשוט כי הוא, נו, נורא משפחתי.

ובדיוק בגלל זה הוא גם מאכזב. "השמועה אומרת ש..." הוא סרט שהתחיל כדבר אחד ונגמר כדבר אחר. בראשית הפרויקט היה רעיון די שנון של טד גריפין, התסריטאי של "אושן 11". זה מאותם רעיונות פנים-הוליוודיים שישעשעו חובבי קולנוע בלבד: מה אם, הוא הציע, "הבוגר" היה סרט שהתבסס על סיפור אמיתי, ויום אחד מגלה בחורה שהסרט מבוסס על משפחתה? שהדמות שעליה מבוססת גברת רובינסון היא הסבתא שלה? מה שאומר שאולי בעצם היא בתו של אותו בוגר, שניהל רומן גם עם האם וגם עם בתה. זה רעיון כל כך מטורלל לסרט, שרק מישהו כמו סטיבן סודרברג, שכל הקריירה הקולנועית שלו מתנהגת כמו בבואה בתוך בבואה של השתקפויות קולנועיות, היה יכול להתלהב. ואכן הוא התלהב. וכך גריפין לא רק כתב את התסריט אלא פנה לביים את סרטו הראשון. אבל ברגע האחרון מישהו חטף רגליים קרות. אולי אנשי וורנר, שמימנו את הסרט, חשבו שהשילוב בין גריפין וסודרברג ייצר קריצה קולנועית אזוטרית למביני עניין, די בדומה לאופן שבו "הקשר האנגלי" של סודרברג יצא (סרט נערץ בין מבקרי קולנוע, סרט בלתי ניתן לפענוח בקרב הקהל הרחב). וכך, בשנייה האחרונה גריפין הועף מהסרט ורוב ריינר הובא במקומו. ריינר לא רק בא לביים, הוא גם הביא את הצוות הקבוע שלו כדי לשכתב את התסריט. סיפור הרקע על "הבוגר" עדיין שם, אבל רק ברקע. עכשיו זו כבר קומדיה משפחתית לכל דבר. ועם שירלי מקליין וג'ניפר אניסטון בתפקידים הראשיים, הוא נהיה דומה יותר ל"בנעליה" מאשר ל"הבוגר".

לא ש"השמועה אומרת ש..." הוא סרט רע. בהשוואה לדברים האיומים שרוב ריינר עשה בעשור האחרון הוא נראה כמו פיילוט חביב לסדרת טלוויזיה בלתי מזיקה (מדהים שזה אותו ריינר שעשה את "ספיינל טאפ", "רומן על בטוח", "מיזרי" ו"כשהארי פגש את סאלי" הנפלאים, ואחר כך הצליח להנפיק עשור שלם של אשפה קולנועית). מה שהכי מדכא ב"השמועה אומרת ש..." זה איך מחללים את זכרו של "הבוגר". ב-1967 "הבוגר" היה סרט מהפכני, לא רק בנושאיו אלא גם בצורתו. הוא סרט שבישר על מהפכה בקולנוע האמריקאי ועוד הפך ללהיט ענק. והנה, כמעט 40 שנה אחרי הוא הופך למטה-טקסט בקומדיה רומנטית כה שגרתית, כה בנאלית וכה שמרנית, שהיא כמעט נראית כמו תגובה ריאקציונרית למהפכנות של הסרט המקורי, מהפכנות שבהוליווד היום חרדים ממנה. ב"הבוגר" מנהל דסטין הופמן רומן עם גב' רובינסון, חברתם המבוגרת והנשואה של הוריו, אבל מתאהב בבתה המאורסת. וכך דמותו מנפצת שתי משפחות, כדי לברוח עם אהבתו אל עתיד סתום ומעורפל. אבל החיים, אנו למדים בסרט החדש, פחות פורצי מוסכמות. לא היה הפי אנד לסיפור, וכולם נותרו בודדים ואומללים. או שמתו בגיל צעיר. זה מה שהוליווד 2005 היתה רוצה להעביר לכם כמסר: המהפכנות הורסת והורגת. כאן זה לא הסיקסטיז. שבו בבית. החלומות הרומנטיים רק יזיקו לכם.

"עד שהמשפחה תפריד בינינו" - עם שרה ג'סיקה פרקר ודיאן קיטון במקום ג'ניפר אניסטון ושירלי מקליין - לא מתכתב עם סרט אחד ספציפי, אלא עם שורה ארוכה של מסורות תיאטרליות וקולנועיות. החל מהסביבה האינטלקטואלית שנראית כאילו נשאבה מ"מי מפחד מווירג'יניה וולף" (הסרט שביים מייק ניקולס ב-1966, על פי מחזה של אדוארד אולבי, לפני "הבוגר"), ועד מחזות של צ'כוב. מ"נערי פלא" של מייקל שייבון ועד "התיקונים" של ג'ונתן פרנזן. השילוב הקטלני: מפגש משפחתי טעון, עיירה אוניברסיטאית קפואה, משפחה ליברלית שבה אפשר לדבר על הכל, אבל יותר מדי דברים נשארים אגורים בפנים. וההתפוצצות שכמובן תגיע. תומס בזוקה, מעצב חנויות גיי שהפך לקולנוען עם השם הכי מסטיקי בהוליווד, כתב תסריט מחודד שכל הזמן רוקד על הקו בין הבנאלי למקורי. אפיוני הדמויות שלו נפלאים, אבל המסקנות העלילתיות שלו נורא קיטשיות. הליהוק כמעט מעולה, והמשחק מדויק. ובכל זאת, זה סרט נורא שגרתי. לא מזיק, אבל גם לא נורא מעניין, ודי לגמרי צפוי. ובכל זאת, אם היו ניסים בחג המולד, הרי ש"עד שהמשפחה תפריד בינינו" נראה בדיוק כמו ש"מוכרחים להיות שמח" היה צריך להיות.