הארי פוטר וגביע האש: למעריצים ולצעירים בלבד
חבורת הילדים מביסה את כוחות הרשע ופותרת תעלומות. אבל מה, כנראה שבהוגוורטס לא מלמדים שלא לדרוך על פטריות ארסיות
חבורת הילדים האלה עשתה דווקא רושם של חכמים לא קטנים. כאן הם מביסים את כוחות הרשע, שם הם פותרים תעלומה, אבל מה, כנראה שבהוגוורטס לא מלמדים שלא לדרוך על פטריות ארסיות. בעצם זה בכלל לא החינוך, מדובר פה על הגיון בריא - נכנסת בפטריות פעם אחת?
למה לדרוך עליהן שוב? ושוב? ושוב?
אכן, הארי פוטר וגביע האש לא מצטיין באינטליגנציה. אחרי שורה ארוכה של משחקים חצי אפויים, הגיע אלינו החמישי, באותו מחול קפיטליסטי ידוע של ספר-סרט-כריסמס. לומר שמפתיע אותי שגם המשחק הזה מתאפיין בעבודה חלקית? לא ממש. לומר שמפתיע אותי שמפתחת המשחק היא EA? באמת שלא.
המשחק נפתח יחד עם עלילת הספר והסרט, בפלישת ה-Death Eaters למשחק הגמר בגביע העולם בקווידיצ` בו הארי וחבריו צופים, ומיד מתנתק מהם ומחליט על עלילה חדשה משלו. הפעם, בניגוד לעלילה המקורית שבה הארי נפל, איבד את ההכרה וחזה ברשע הנוכחי עושה דברים מוזרים של רשעים, שלושת החברים עוברים דרך היער, מתחמקים מפצצות ונלחמים במפלצות, וחוזרים הביתה בשלום.
החל מהשלב הזה הארי, הרמיוני ורון מסתובבים להם בהוגוורטס, ומשום מה צריכים לאסוף מגנים שיאפשרו להם להתקדם לשלבים הבאים. בכל שלב אפשר לבחור כל אחד מהשלושה, כשהשניים האחרים, חדורי מוטיבציה ואי-נטליגנציה, הולכים איתנו לאורך כל הדרך. למרות שהרמיוני מעצבנת, בחרתי בה בשלב הראשון מתוך אחווה נשית, וכשעברתי בשלב הבא לשלוט על הארי לא גיליתי הבדל ממשי.
פשוטו כמשמעו
אולי זה בגלל שהשליטה כל כך פשוטה. כפתור האיקס שולט על מתקפות ה-Jinks, אלו בעצם היריות שאיתן תוקפים מפלצות; המשולש הוא לחש ה-Accio, שגורם לפרסים לרחף אלינו בקלילות; והריבוע משמש לכל הלחשים האחרים - כמו הרמת חפצים ומפלצות באוויר, גידול מהיר של צמחים, וסילוני מים. הלחשים של כל הדמויות זהים, ולמעט לחש נוסף שנלמד בשלב מאוחר יותר, שגם מתבצע עם כפתור הריבוע, אין שום גיוון.
לא ניתן לבחור באיזה לחש להשתמש: אם נעמוד מול שער יתבצע לחש הפתיחה, ואם מול מדורה - לחש המים, כך שבתחום הזה אין הרבה מה להפעיל את הראש.
אז אני והחברים שלי מסתובבים בשלב בחיפוש אחר המגנים התמוהים האלה, כשלפתע חבורת מפלצות קופצת עלינו. לחיצות מהירות על X יחסלו אותן באופן פשוט, ואפשר גם להמם אותן עם X, להרים אותן באוויר, ולתת לאחד החברים לחסל אותן בשביל עוד כמה נקודות.
קרבות פשוטים ומהירים
הקרבות האלה פשוטים ומהירים, והדבר הכי מהנה בהם הוא ההתפוצצות של המפלצות, שמלווה בסאונד מעולה והרבה חתיכות שעועית צבעונית שעפות לכל עבר. צריך לאסוף שעועית כדי לתחזק את הבריאות שלנו, ואפשר גם לשלם בעזרתה עבור קלפים שמגבירים את ההתקפה או ההגנה.
חוץ מהקרבות, כדי למצוא את המגנים הנכספים צריך לפתור פאזלים, גם הם פשוטים להפליא - מסוג הפאזלים שמסתכמים בלהזיז חפץ מנקודה אחת לשנייה כדי שאפשר יהיה לטפס עליו, או להשליך סירים עמוסי חומר נפץ כדי למוטט קירות. שנייה אחרי שהארי שוב דרך על הפטריות הרעילות, וסיננתי "עם חברים כאלה...", הם דווקא התגלו כשימושיים - יש קסמים שלא יכולתי לבצע לבד, קסמים הכרחיים לפתרון פאזל כמו הרמת אבן גדולה או פתיחת שער כבד, ועם מספיק סבלנות החבר`ה יגיעו לנקודה המתאימה ויעזרו, עד שהסלע ייפול להם על הראש, כמובן.
שגרה זה רע?
בשלב מאוחר יותר המשחק משתלב שוב עם העלילה המרכזית של הספר והסרט, ומתמקד בטורניר הקוסמים המשולש, בו הארי משתתף. למרבה הצער תרגום העלילה למשחק הופכת גם את החלק הזה במשחק לפשטני. לדוגמה, החלק השני של הטורניר, בו הארי שוחה מתחת למים ומנסה להציל את חבריו,
היה קטע מעולה בסרט, אך תחת ההוקוס פוקוס של מפתחי המשחק הוא הפך למשחה איטי תוך איסוף שעועית וירי Jinx על תמנונים.
מי שלא ראה את הסרט כנראה לא יבין איך חלקי המשחק קשורים אחד לשני - מדוע דקה אחרי שאסף מגנים ביער הוא נזרק על מטאטא ובורח מדרקון?
בעיניי מתבטאת כאן בעיה חמורה במשחק, שלצערי מאפיינת משחקים שמבוססים על סרטים - צוות הפיתוח משער שאלו שישחקו בוודאי ראו את הסרט, וכך יוצר משחק שלא עומד בפני עצמו. התוצאה מזכירה יותר מכל אוסף משחקונים עם נושא משותף, והחוסר בעלילה רציפה הופך את כל החוויה לשטחית ומבולבלת.
הבלבול, כך מסתבר, הוא אחד ממאפייני המשחק המרכזיים. לקח לי כמה שעות טובות להבין מה בדיוק המשחק רוצה ממני. בשלב הדרקון והמטאטא היה כתוב שכדי להגיע לשלב הבא אני צריכה לאסוף עוד שני מגנים. באופן אינטואיטיבי שיחקתי בשלב שוב ושוב, עד שקיבלתי מדליית זהב, ואיתה רק מגן אחד. אחרי עוד כמה ניסיונות ומדליות זהב שלא העניקו מגנים, חזרתי לשלבים הקודמים, גיליתי שלא אספתי את כל המגנים, ושאם אני באמת רוצה להתקדם, אאלץ לעבור שוב שלבים שכבר עברתי.
כשסוף סוף סיימתי את המטלה, הגעתי לשלב בו למדתי קסם חדש המצמיח ניצנים במהירות כדי שיהפכו למין גשר של עלים. כמובן שמיד נאלצתי לחזור לשלבים הקודמים כדי למצוא מגנים שאפשר להגיע אליהם רק בעזרת הקסם הזה. נשמע מתסכל? נכון מאד. החזרות המיותרות האלה מאריכות את זמן המשחק מאד, אבל באופן מייאש לחלוטין. מוזר בעיניי שסרט כל כך דינאמי תורגם למשחקיות של מעגלים אינסופיים, אך מצד שני, זה לא מוזר כל כך בהתחשב בכך שהרבה יותר קל לבחור בדרך הזו מאשר לבנות שלבים נוספים.
גרפיקה סבירה
אבל יש גם דברים טובים. אני יכולה לציין לטובה את שלב הרכיבה על מטאטא, שמתאפיין בתחושת מהירות מצוינת (זה לא Burnout, אבל פה יש מטאטא!), ואת הגרפיקה שעשויה היטב.
האנימציות לא רעות, המודלים נראים מצוין, והאפקטים של תנועת החלקיקים עושים את העבודה. אווירת הסרט, האפלולית יותר מקודמיו, תורגמה באופן מוצלח למשחק, ומעבירה את אותן תחושות. הסאונד גם הוא מצדדיו החיוביים של המשחק. למען האמת, הוא אחד החלקים המוצלחים ביותר בזמן קרב.
המצלמה, לעומת זאת, פשוט לא אוהבת אותי. היו יותר מדי מקרים בהם היא הראתה לי איך השלישייה מבצעת כשפים, אבל לא במי היא פוגעת. דווקא ברגעים חשובים יש לה נטייה ללמד אותי כל מה שצריך לדעת על עיצוב טקסטורות לקירות טירה, אבל זה לא באמת מפריע, מכיוון שהקרבות די קלים ולאחר לא הרבה זמן אספתי מספיק אפונים כדי להחיות את כלל תלמידי הוגוורטס.
בשורה התחתונה, הארי פוטר וגביע האש הוא משחק למעריצים, שייהנו מהדמויות האהובות ומהאפשרות לבצע את הקסמים המוכרים, וכן לילדים צעירים, שללא ספק פשטותו של המשחק פונה אליהם. לצערי הרב, העולם הקסום של הארי פוטר החדש מוותר על גיימרים מנוסים לטובת התאמת תאריך היציאה לחג המולד, תוך הישענות על ציבור גדול של מעריצים.
הכתבה פורסמה במקור באתר vgames.co.il.