עונש מינימום עכשיו

על-פי חוק העונשין, ההבדל המהותי בין עבירת רצח לבין עבירת הריגה נעוץ ב"יסוד הנפשי" הנדרש לגיבושה של העבירה. בעוד שברצח נדרשת כוונה תחילה (היינו: במזיד) לגרימת מותו של הקורבן, הרי שבעבירת הריגה, די במודעות מצד הנאשם לגרימה אפשרית של התוצאה הקטלנית, כאשר קיימת חזקה כי מי שמפעיל אלימות על אדם אחר, מודע לסכנה הנשקפת לקורבן האלימות. אלא כפי שנפסק במקרה של צחי יעקב, הבחנה זו הקבועה בחוק שבין הריגה לרצח, מיטשטשת פעמים רבות, ולעיתים אינה אלא סמנטית ומלאכותית בלבד. השופט חשין, שנחשב מחמיר בכל הקשור לעבירות אלימות, אף התייחס להבחנה זו באחד מפסקי דינו, והמליץ למחוקק לתקן את ההגדרה בחוק העונשין מ"הריגה" ל"רצח מדרגה שניה".

הבחנה נוספת הקיימת בין רצח להריגה הינה, כמובן, העונש המקסימלי הקבוע בצידן בחוק. בעוד שהעונש על עבירת ההריגה הוא עד 20 שנות מאסר, קובע החוק מאסר עולם בגין מעשה רצח. למותר לציין, כי בתי-המשפט אינם ממהרים להטיל את העונשים המקסימליים הקבועים בחוק, ובין יתר השיקולים הנלקחים בחשבון לעניין העונש ניתן לציין את מצבו הנפשי של הנאשם, עברו הפלילי, מידת מסוכנתו לציבור ועוד.

כך או כך, במציאות שבה תחושת הביטחון נעלמה מהרחובות, שבה המשטרה מתקשה להתמודד עם נגע האלימות שפשה בחברה, שבה האזרחים נותרים חסרי אונים למול גילויי האלימות המתפשטים בכל גיל, מקום ונסיבות, לא נותר אלא להביט אל המחוקק ואל מערכת המשפט ולהפציר באלו להחריף לאלתר את המאבק בנגע ממאיר זה.

למרבה הצער, לעיתים לא נדירות אנו נתקלים במקרים שבהם נוקטת מערכת המשפט יד קלה מדי כלפי הרוצחים והאלימים, תוך העצמת המשקל הניתן לאינטרס שיקומם של הנאשמים. שינוי משוואה ומציאות זו רובץ לפתח המחוקק, אשר באמצעות תיקוני חקיקה נחוצים יוכל להוביל לשינוי ממשי לאופן שבו תתמודד החברה הישראלית עם נגע האלימות בשנים הקרובות. ראשית דבר, יש לתקן את "חוק זכויות נפגעי עבירה" ואת חוק העונשין, כך שאלו יאפשרו לנפגע העבירה או למשפחתו להיפרע בסכום כספי גבוה מהמורשע או מבני משפחתו, מבלי שיידרשו לקיומו של הליך אזרחי נפרד ומיותר.

שנית, בעבירות אלימות או מין חמורות יש לאפשר לקורבן ולמשפחתו להטיל וטו על הסכמתה של הפרקליטות לחתום על עסקת טיעון עם הנאשם (ב"חוק זכויות נפגעי עבירה במתכונתו דהיום", לנפגע יש זכות כללית "להביע את עמדתו לעניין הסדר טיעון"), ולשדרג בכך את מעמדו של נפגע העבירה ל"צד" דומיננטי ובעל פררוגטיבה בהליך המשפטי. שלישית וחשוב מכל, יש לקדם את חקיקתו של חוק עונש מינימום, אשר יעגן את חובתו של בית-המשפט להטיל עונש מינימלי בכל מקרה שבו הורשע נאשם בעבירת אלימות. צעד זה גם יחזק את אמון הציבור במערכת המשפט, כי אין נוהגים בנאשמים "איפה ואיפה".

בתי-המשפט התבטאו בשורה ארוכה של פסיקות, כי גזירת עונשו של אדם היא משימה קשה ביותר. כדי לסייע להם במלאכה זו, ומכיוון שצו השעה מחייב, עלינו להקל עבורם את המשימה ולעצור את הזילות המקוממת בחיי אדם, שכן, כפי שהתפייט השופט חשין, חברה שנעשית רחמנית היכן שנדרשת אכזריות, סופה שתיעשה אכזרית היכן שעליה לגלות רחמנות.

שלומי וינברג, עורך-דין