והגבר הזה הוא אני

אני מחבב את "נוטינג היל". בעצם לא מחבב, אוהב. שרוף על ג'וליה, מת על יו, בטוח שאהבה צריכה לבוא עם ריבת משמשים בצד. אני מאמין ברומנטיקה; הבילוי הכי טוב בעיני הוא לצפות בסרט מתחת לשמיכה עם כוס שוקו ומרשמלו; אני מאזין, מרצוני החופשי, למוזיקת אייטיז. בעגה המקצועית קוראים לזה גבר שמחובר לצד הנשי שלו. אתם, ואפשר להבין אתכם, קוראים לזה קוקסינל.

זה בסדר, גם לי אין מושג איך הגעתי לכאן. עד כמה שאני יודע, אני כותב פה רק בגלל שחוש הניווט שלי כל כך מחורבן שהצלחתי ללכת לאיבוד במערכת של שישה חדרים. בשלוש היה אמור להיות לי ראיון עבודה אצל דריה, עורכת "עלמה"; בשלוש ורבע, אחרי כמה "סלח לי" ופניות מקריות, הייתי כתב של "בלייזר".

מגיל 17 רציתי להימנות עם האנשים האלה, אבל בסתר ליבי ידעתי שאני לא אחד מהם. ניר קיפניס היה בנח"ל, עפר שלח היה סמ"פ בצנחנים, ליאור נעמן היה בלבנון. אמנם בשירותי הצבאי, שהסתיים לפני חודשיים, השתתפתי גם אני בכמה פעולות קרביות - במסגרת תפקידי בעיתון "במחנה" כבשתי את אשקלון והחזרתי אותה לפני ששמו לב - אבל זה פשוט לא זה. אני לא שותה, לא מעשן, לא מהמר. וכנראה שגם לא אינטליגנטי במיוחד, כי משום מה, שתי דקות אחרי שהכרנו הייתי פשוט חייב לספר לליאור שאני אוהב את "נוטינג היל". וככה כל הסיפור הזה התחיל.

מימין - ההתחלה. משמאל - אלוהים ישמור (צילום: ינאי יחיאל)

לצאת גבר, זאת היתה המשימה שקיבלתי מהבוס הטרי שלי. ולא סתם, אלא לצאת אחד כזה תחת עינם הפקוחה של חברי מערכת "בלייזר". סדרת חינוך הוא קרא לזה. אוקיי, אמרתי לעצמי, זה מקרה קלאסי של צדק פואטי. אחרי הכל בצבא לא טחנו אותי (מה כבר יעשו לך ב"במחנה", יצמידו אותך למקלדת? יכריחו אותך לכתוב כתבה ב-30 שניות בזמן שהמפקד מכה בקסדה שלך וצועק "יורים עליך"?), אז הנה, הגעתי לגולני. למקום שבו אפילו בעלי תשובה לא עומדים, כי הם לא מספיק גברים. או שככה חשבתי עד לפני שבוע.

שיעור #1: אלכוהול

"החיים שלך עומדים להתחלק לשניים", חייך אלי קיפניס כשהתיישבנו, "לפני הוויקאנד הזה - ואחריו". ואכן, אחרי ארבע שעות ב"מתי", אחרי השיחות המעמיקות והבירה שזרמה כמים, חיי באמת נחלקים לשניים. בחלק הקודם היה לי כבד.

אני יושב עכשיו מול המחברת שלקחתי ל"מתי" בניסיון לפענח כתב לא ברור, שאני אפילו לא בטוח שהוא שלי. למען האמת, כבר חצי שעה אני מנסה להבין למה לכל הרוחות התכוונתי לרמוז לעצמי במשפט הסתום "בחור עם אופרה, כמה כמה גיאוגרפיה?". וכשאני חושב על זה עכשיו אני לא כל כך מבין מה השתבש שם, כי בבירה השלישית הכול עוד היה טוב: ישבנו ודיברנו על ההגרלה של ליגת האלופות, קיפניס הסכים איתי שהנפילה של מנצ'סטר התחילה כשהם מכרו את יאפ סתאם, אליזבת הרלי שאלה אם מתחשק לי ללכת איתה לשירותים. דברים כאלה. כששמעתי את ליאור מציע לי העלאה במשכורת, הבנתי שאני שיכור.

אחר כך, כמובן, השמן והקירח סיפרו לי את אגדת "בלייזר" שעוברת רק מפה לאוזן, וגם זה לאוזניהם של מעטים בלבד. לא שהיא כזאת סודית, היא פשוט נורא משעממת: הם היו סטודנטים, למישהו מהם היה משרד פרסום, הם החליטו שצריך איזה קונספט חדשני אבל "עולמו של דיסני" כבר היה תפוס באותה תקופה, ואז בא איזה אחד בשם דן - משורבט פה "דן חסכן", אבל לא נראה לי שזה שם המשפחה שלו - והציע להקים מגזין לגברים. הכל היה מושלם, חוץ מהעובדה שעכשיו הם היו צריכים למצוא כמה.

אולי בגלל הסיפור הזה הבנתי פתאום איפה אנחנו יושבים. "מתי" הוא מקום נפלא, באמת - במיוחד המקום שקיפניס סידר לי, ישר מתחת לגשם - אבל יש לו בעיה קטנה שפתאום ממש הציקה לי: אין שם בנות. כאילו, בכלל. עכשיו קיפניס ישר יקפוץ ויגיד שהיתה שם מלצרית, ואני אגיד נכון, שכחתי. אולי כי היא היתה בת 60. ברצינות, זה "בלייזר" זה? נכון, הבנתי שהם התבגרו קצת כשהם התחילו לכתוב על ילדים, אבל רבאק, לא רחוק היום שתקראו על "23 דברים שגבר חייב לדעת על קרן פנסיה" (#34: לבדוק מי זאת קרן ואם אפשר להביא בה).

למען הסר ספק, זה לא שהם לא גברים. אתם בטח חושבים שאני אומר את זה רק כי אחד מהם הוא הבוס שלי והשני אוכל שניים כמוני לארוחת בוקר, ואתם צודקים, אבל זאת לא הנקודה: הנקודה היא שבמחי שלוש-תשע בירות, האידיליה שלי הזדקנה לי מול העיניים ב-30 שנה. זה מה שאני אמור לעשות חודשיים אחרי השחרור, לקבל עצות על גבריות משניים שחושבים שהשורה "בת 60 פוקחת עין ונועלת נעלה" לקוחה מיצירה אירוטית? סליחה, אבל אבא יש לי גם בבית.

שיעור #2: סמים

אני לא בטוח שאתם יודעים את זה, אבל סמים הם דבר שאסור לעשות בצבא. למעשה יש פקודות מטכ"ל די ברורות בנושא, לכן מעולם לא הכרתי חייל שלא עשה אותם בזמנו הפנוי. רגע, בעצם כן הכרתי אחד. אותי. לכן, כשקמרלינג וגלבוע הזמינו אותי לעשן איתם, ידעתי - אם לצטט את גידי גוב - שהנה עוד ערב אבוד.

לא חשבתי שהפרויקט הזה יכול להידרדר יותר אחרי הבילוי עם קיפניס וליאור, אבל זה קרה: בעוד שלשניים האחרונים יש איזשהו נפח, על קמרלינג צריך להסתכל כל הזמן פן ייעלם בין כריות הספה, או שהסוודר, ארבע מידות יותר מהדרוש והכי קטן שיש בחנות, יבלע אותו. תוסיפו את המשקפיים, ותגלו שלרוב פקידי מס הכנסה יש יותר מוג'ו מלבחור הזה. עם זאת, אני מרגיש חובה מוסרית לציין שזה רק רושם ראשוני: לוקח זמן להכיר את הבן אדם ולהבין שזה הרבה יותר גרוע. לא מאמינים לי? בבקשה.

זה קרה בערך רבע שעה אחרי שנכנסתי. י', המארחת הרשמית של הערב, בישלה מרק עוף; גלבוע גילגל; וקמרלינג התחיל לדבר על "טיטאניק". הוא דיבר על קייט וינסלט, על המשחק ה"לא רע" (!) "בכלל" (!!) "של לאונרדו דיקפריו" (!!!), ועל סצינת הטביעה הגאונית. אם אני לא טועה, הציטוט המדויק הוא "מאסטרפיס". ואני? אני ניסיתי לנחש כמה עצמות אשבור כל הדרך למטה מהקומה השלישית, ואם זה יכאב לי יותר מהשיחה הזאת.

בשלב הזה תהיתי מה יש בהם, בדברים האלה, שגורם לסגני עורכים של מגזיני גברים לדבר על קרחונים. נו, ננסה גם. שאיפה. עוד אחת. נו, יאללה, מתי כבר מגיע הקטע שאני חושב שאני דולפין? לוטרה? קרפיון? אתם יודעים מה, עזבו את זה: מתי כבר יגיע הקטע שבו מוחי מתערפל עד כדי כך שאני מפסיק לשמוע את קמרלינג?

"אתה כבר מסטול?", שאל גלבוע וחייך. לא יודע, אני עדיין חושב שדיקפריו חרא של שחקן. מה זה אומר? ובכלל, אתם לא זקנים מדי בשביל החרא הזה? כאילו, זה לא איזה קטע של ילדים מתלהבים בדרום הר סיני, רגע לפני שהם מגיעים לתיכון? מילא אם היינו יושבים ומזריקים הרואין ישר לווריד, את זה אני יכול להבין. אבל סמים קלים? ותגיד, קמרלינג, אתה לא עומד להיות אבא בקרוב? לא, כי אין כמו אבא בן 16: תוכלו ללכת למסיבות יחד, לעשן יחד. יהיה נהדר. ואחרי שתגמור עם סדרת ההריון הארורה שלך, אולי תתחיל במשימה החשובה באמת של חייך: לגרום לעוד מישהו לאהוב את "טיטאניק".

שיעור #3: זיונים

"זיינת כבר, נכון?", שאל אותי גלבוע כשנפגשנו בבר אפלולי בשעות הקטנות של הלילה. ככה זה: היום אתה פולט במסדרון של המגזין הזה שאתה אוהב את "נוטינג היל", מחר אתה מקרה סעד. כן, גלבוע, זיינתי. כמה פעמים בחיי. בחלק מהמקרים, תאמין או לא, אפילו היו שם בנות אמיתיות.

"אתה חייב להבין שכאן זה כבר לא הצבא, זה החיים האמיתיים", תדרך אותי ג'יגולבוע לפני היציאה למבצע. "צריך טקטיקה והרבה ניסיון כדי להוציא טלפון או זיון מבחורה". שמע, כל עוד אתה לא מבקש ממני שלא לחשוף את הנ.צ שלנו, נותן לי את הערוץ שלך בקשר ומסביר לי שכוס מתחלק לשלושה חלקים - שיהיה.

אם כך, לזיין. זאת היתה המטרה המוצהרת שלנו. ואני לא יודע למה, אבל בכניסה קיננו בי רק שתי מילים - סירוב פקודה. "אתה לא יוצא מפה לבד הלילה", הסביר לי גלבוע בטון של מ"פ חסר סבלנות. זה היה די טיפשי בהתחשב בכך שאני זה שהיה שיכור, לא הבנות שבבר. סליחה, לא בר, "פיק-אפ בר" או איך שאתם לא קוראים לזה שם באזרחות. עכשיו, זה חמוד שאתם נותנים לזה שמות והכל, וממש לא נעים לי להרוס, אבל יש לכם סיכוי יותר טוב לתפוס זיון בכנס בחירות של רוחמה אברהם.

בגלל שכל ההבנה שלכם בסקס מסתכמת בזה שלבנות יש ציצי, תנו לי להסביר לכם משהו: זיון, רבותי, יכול להתקיים רק באחד משני מצבים: א. אם אתם טום קרוז. ב. אם יש אישה מיואשת בסביבה. וזה באמת נורא נחמד מצידכם שהשקעתם במעילי עור ובג'ל, אבל המראה החיצוני שלכם לא משנה כאן. כאילו, במו עיני ראיתי את רם גלבוע משיג מספרי טלפון. האם אנחנו באמת צריכים רמז יותר ברור מזה?

"קדימה", דירבן אותי הבייביסיטר הפרטי שלי. "זה אתגר, תסתער עליו". זה? זה אתגר? בבקשה תגיד לי שאתה צוחק. אתגר, אם אנחנו כבר פותחים את הדיון, זה לגרום לבחורה להרגיש מספיק סקסית גם במדי ב' כדי שהיא תרצה ללכת איתך למיטה בלילה היחיד שאתה נמצא בבסיס שלה. אתגר זה לזיין כוסית במדים בעמדה בשתיים בלילה כשאתה בשבוע שמירות, כשמרחוק אתה שומע את צעדיו של רס"ר הבסיס, או לפחות אני חושב שזה היה רס"ר הבסיס. אבל זה? זה לא אתגר. זה אפילו לא כיף. זה זול. זה קל. זה למתחילים. בשלוש מילים, זה לרם גלבוע.

זיונים, הבנתי, לא יהיו כאן הלילה. אמנם הייאוש שלט בכל פינה, אבל אף אחת מהבנות לא באה לכאן כדי לשכב עם אף אחד מהבנים. כל הבנות, ללא יוצא מהכלל, באו כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמן. הן באו כדי שיתסתכלו להן על המחשוף, הן באו כדי שיקנו להן שתייה, הן באו כדי שיגרמו להן להרגיש קצת יותר סקסיות מהבהמות השמנות שהן מרגישות שהן עכשיו. לכן, באופן אבסורדי, הדרך היחידה להשיג מהן משהו היא להתעלם מהן.

עשר דקות אחרי התובנה הזאת ותשע דקות אחרי שהחלטתי שיש גבול ואני לא מתכוון גם ליישם אותה, מצאתי את עצמי אוחז במספר טלפון. היא ישבה שם, בפינה, כל החברות שלה רקדו והיא נשארה לבד. לא בא לה לרקוד. באמת, אתה חושב שאני יפה? כן, אני אשמח לצאת החוצה. תן לי רק לקחת את המעיל שלי. ייאוש, כבר הסברתי לכם, הוא קסם שאי אפשר לעמוד בפניו.

רק כדי שלא יהיו אי הבנות, בחוץ לא קרה שום דבר. סיפרתי לה שאני בן 26, לומד ביו-טכנולוגיה ועובד בגננות. היא סיפרה שקוראים לה מיכל, 24, לומדת משפטים. אז מיכל, אם את קוראת את זה, אני מצטער ששיקרתי. אה, ומיכל? שום סוג של המון סואן לא היה מסתיר את זה שאת מש"קית חינוך בת 19. בכל מקרה, בסוף קיבלתי טלפון והבטחה שניפגש לראות מתישהו בדי.וי.די את "נוטינג היל". נחמד. עכשיו אני רק צריך לדאוג לכמה דברים קטנים כמו יין, פסטה - ולחשוב איך אני מוציא את אבא ואמא מהבית.

"אני מצדיע לך", אמר גלבוע אחרי שראה את הפתק עם הטלפון, הגירסה האזרחית של תמונה מהנ.צ אחרי לילה של ניווטים. "מבחינתי אתה חופשי". אז מבחינתי, רק בשביל הספורט, השגתי עוד טלפון בניסיון השני מתוך שניים. וגלבוע? בואו נעזוב את זה.

שיעור #4: אופנוע

אם הפרקים הראשונים בסדרת החינוך הזאת לא דרשו ממני להקריב כלום פרט לכבוד העצמי שלי, הרי שבשיעור מס' 4 כבר נדרשתי לסכן את חיי: ליאור דרש שאתנסה בחוויה של רכיבת-מושב-אחורי כשעל ההגה מדריך אכזרי במיוחד. והעניין הוא שלגמרי במקרה היה לי אחד כזה. קוראים לו ג' (וכאילו, עוד כמה אותיות), ולמרות שהוא כבר קרוב ל-60, הוא גם הדבר הכי קרוב לרוכב מרוצים שיש לכם סיכוי לפגוש כאן.

מעולם לא העזתי לעלות עם ג', פעם לוחם יחידת עילית והיום מנהל בכיר ואבא של חבר קרוב, על אופנוע. הוא הזמין אותי לא פעם, ואני תמיד אמרתי שאני מעדיף ללכת הביתה ברגל, גם ככה פתח תקווה זה חמש דקות הליכה מצפון תל אביב. לכן כשסיפרתי לו על המשימה שלי, ידעתי שלא יהיה מאושר ממנו.

"הם ביקשו שתתעלל בי", אמרתי ל-ג', ונדמה לי שהבאתי אותו לאורגזמה הראשונה שלו זה עשר שנים לפחות. "אני אטפל בך טוב", הוא הבטיח, וגרם לי לתהות למה לעזאזל אני לא יכול להיות חייל משוחרר נורמלי ולטוס להישרט בהודו. אבל נו, הוא התניע, עליתי - ועד עכשיו אני מחפש את המעיים שלי, שאבדו אי שם בסביבות השרון.

כדי שגם אתם תחוו איתי את החוויה הרוחנית המהנה, הנה מה שאני רוצה שתעשו: קחו אצבע אחת, וכמו בולמית טובה תדחפו אותה עמוק לגרון. לא ממש עמוק, רק מספיק עמוק כדי לגעת בשריר הדו-ראשי שברגלכם הימנית. ואז אל תקיאו. כאילו, אתם יכולים, אבל זה ייראה ממש לא טוב על הקסדה.

היי, זהירות, מראה! עוד אחת! דלת! זיגזגנו כאילו אין מחר, ו-ג' ממש לא נראה כמו אחד שאכפת לו אם פיקת הברך שלי תהפוך לקישוט על הטמבון של איזה לנסר. "נהנית?", הוא שאל כשנחתנו.

"לא", החזרתי לו.

"טוב, ברור", הוא ענה. "זה היה רק החימום". ואז הוא נתן גז.

על מה שקרה אחר כך אולי אכתוב יום אחד, אבל כרגע אני עדיין בטראומה. אני גם לא ממש יכול לספר איפה היינו, כי השלטים חלפו במהירות כזאת שלא הצלחתי לקרוא אותם. וחוץ מזה קשה לקרוא שלטים בעיניים עצומות.

שיעור #5: סנוקר

לא שהוא צריך את זה, אבל אני רוצה לצאת להגנתו של יאיר לפיד. לפני כשנה וחצי, יזכרו הקוראים הוותיקים של "בלייזר", הפסיד לפיד בסנוקר לקארין ארד וקיבל בתמורה גיליון השמצות מיוחד. אבל עכשיו הרשו לי להתייצב לצידו של הגבר היחיד בעולם שצוחק מהבדיחות של רותם אבוהב - ולציין שאחרי ערב עם המנצחת, אני בהחלט מבין למה הוא הפסיד. לא כי היא כל כך טובה, למרות שהיא טובה; כי מאוד, אבל מאוד, קשה להתרכז בכמה כדורים כשקארין ארד לידך. רגע לפני הפגישה איתה, החלום הרטוב שלי היה ללמוד לשחק סנוקר. רגע אחרי, החלומות הרטובים שלי הם כבר לא משהו שאפשר לכתוב עליו בעיתון.

למרות הכל הצבתי לעצמי מטרה. אם כבר יש לי הזדמנות חד-פעמית עם קארין ארד, אמרתי לעצמי, אני בהחלט אנסה לקלוע לחור. נו, עם הדבר הלבן הזה. כאילו, עם המקל הארוך שלי. עזבו, לא חשוב.

"מה תשתה?", שאלה אותי המלצרית. בלי לחשוב פעמיים יישמתי את כל מה שלמדתי בשבוע האחרון - וביקשתי קפה הפוך. כלומר, שיט, בירה. אה, ויסקי. נפט. מאוחר מדי. היא כבר הלכה. שתי דקות אחר כך היא חזרה עם כוס מלאה בהמון קצף, מה שזיכה אותי בנחירת בוז מצידה של קארין. לא שהוא הגיע לשם באותו ערב, אבל נדמה לי שזה היה הרגע שבו הלך הסיכוי היחיד שלי איתה.

אם כך, חשבתי לעצמי, לא נותרה לי ברירה אלא להרשים אותה ביכולות המשחק שלי. חבל רק שלא מדובר במשחק שאני קצת יותר שולט בו, כמו קלאס נניח. כלומר, רק שיהיה ברור, אני ממש לא אפס בסנוקר. הו, לא. אין לכם מושג כמה שעות של אימונים אני צריך רק כדי להיות אפס. "אתה צריך עזרה מקצועית", קבעה קארין אחרי שהעפתי עוד כדור לאקווריום. "את צודקת", עניתי רגע לפני שהבנתי שהיא עדיין מדברת על סנוקר.

תראו, חוץ מזה שהיא כוסית ואופה מצוינת - לא טעמתי אבל היא אמרה לי, ומה אכפת לי לכתוב - קארין ארד היא באמת שחקנית סנוקר מחוננת. למעשה, את רוב הדברים שהיא עושה רואים רק בטלוויזיה. יותר מזה, את חלקם אפשר לראות בערוצים שמשדרים סנוקר.

"דבר ראשון", התחילה המורה הפרטית שלי, "נלמד פישוק. בוא, תעמוד מאחורי", אמרה והתכופפה. עיניים למעלה. עיניים למעלה. למעלה, אידיוט, למעלה.

"תחשוב שאתה מחזיק כוונת של רובה", ניסתה קארין בייאושה. מותק, אני מ"במחנה", לא מגולני. הפעם היחידה שחשבתי שאני מחזיק כוונת של רובה היתה בשלב התיאורטי של הטירונות שלי. אבל האמת, אחרי שעה ומשהו התחלתי לתפוס את הפרנציפ. בכל פעם שהצלחתי להכניס כדור קיבלתי מחיאות כפיים, מבט משתאה ואיזה "וו-הו" קטן לדרך; לא שזה קרה הרבה, אבל גם לא התביישתי ממנה כשזה לא קרה. לא התביישתי להחטיא, לא התביישתי בחוסר הקואורדינציה שלי, לא התביישתי לשיר בקולי קולות את There she goes, וזה היה ממש בסדר, כי קארין התביישה מספיק בשביל שנינו.

בגלל שלא ממש ניסינו לנצח זה את זו (כלומר, אני לא הצלחתי והיא לא ניסתה), הקדשתי לא מעט תשומת לב לתנועות האלגנטיות שלה. היא היתה כל כך עדינה וכל כך מדויקת שהתחלתי לחשוב על ארנסט המינגווי, שאמר פעם - לעזאזל, מה קורה לי? ומה פתאום יש לי ג'ל על השיער? חייב לנצח, חייב. מה הכי ישראלי בעינייך? לא לא, אסור. מתי בכית בפעם האחרונה? לא, אל תעני לי, זה בטח היה כשנכנסתי.

עוד מכה עדינה שלה. "לא!", היא צעקה פתאום, "נכנס לי השחור!". לא נורא, קאריני מותק, לפחות יהיה לך על מה לכתוב החודש. מה כבר קרה.

"הפסדתי, טמבל".

"תראי, זה - רגע, מה הפסדת?". כאילו, אשכרה הפסדת? לי? ואני ניצחתי? מי גבר! מי לא רואה את יאיר לפיד ממטר! מי צימצם עכשיו ל-1:13? נכון, אני!

"אז תגידי", נישאתי על גלי האדרנלין, "מה את מחפשת בגבר?".

"שהוא יהיה מבריק", היא ענתה.

אוקיי, לא.

"ובלי רגשי נחיתות". וואלה, גם לא.

"ושיהיה קצת גורילה כזה". סטרייק שלישי. אני בחוץ.

"את אוהבת את 'נוטינג היל'?", ניסיתי מפלט אחרון.

"מה?", היא שאלה והעיניים שלה נדלקו, "אתה רציני?".

"לגמרי".

"טוב", אמרה קארין ותפסה את התיק שלה, "אז באמת ששום דבר לא יעזור לך".

שיעור #6: "בלייזר"

בסופו של הקורס המזורז הזה יש לי רק תובנה אחת בשבילכם: אל תאמינו למה שאתם קוראים בעיתונים. במיוחד לא בעיתון הזה, כי המציאות העצובה היא שרוב האנשים שמאחוריו חובשים משקפיים, נוטים להשמנה קלה וקרובים יותר לרכישת קלנוע מלרכישת אופנוע.

אתם יודעים מה, רק אלוהים יודע למה התביישתי בעצמי לפני שבאתי לכאן. כן, אז מה, אני אוהב את "נוטינג היל". לפחות זה יותר גברי מהגזרת-נערת-בית-ספר של קמרלינג. ובטח יותר ממעיל העור של גלבוע. אז נכון, יכול להיות שאני לא מסוקס כמו ליאור, שתיין כמו קיפניס או חכם כמו שלח, אבל למען האמת, נדמה לי שיש בינינו לפחות דבר אחד במשותף: לאף אחד מאיתנו אין סיכוי עם קארין ארד.