מי ירוויח כשעזה תרעב?

עם ניצחון החמאס קרסו כל התחזיות האופטימיות לכלכלת הרשות מהתקופה האחרונה, של פוסט-ההתנתקות. המדינות התורמות הקפיאו את העברת כספי הסיוע, במיוחד התקציבי, שבלעדיו אין לממשל הפלסטיני ממה לשלם משכורות. על הגדלת הסיוע אין מה לדבר; ארצות-הברית אף דורשת החזרת כספים שלא מנוצלים, מחשש שיממנו את החמאס. אין גם תקווה כי תחת משטר החמאס תתפתח ברשות כלכלת שוק חופשית ותחרותית. אפילו ינקטו שרי החמאס כמה פעולות ראווה נגד השחיתות, היקפיה האמיתיים לא יצטמצמו. ישתנו רק אופי השחיתות והרכב הנהנים ממנה. הניסיון של משטרים אסלאמיים אחרים מלמד שאין הם מעוניינים בניהול אחראי של כספי המדינה.

מה יכולה להיות התגובה הכלכלית של ממשלת ישראל למצב החדש והמסוכן? האמירה הפשוטה "לא לתת כסף לחמאס" אינה משקפת את העומק והסבך של הבעיות. כלכלת הרשות עדיין משועבדת ברובה לזו הישראלית. ב-1994 נחתם בפריז הסכם לשיתוף פעולה כלכלי, שיצר מעטפת מכס ומסים אחידה סביב "ארץ ישראל השלמה", כלומר: ישראל ופלסטין. מתוקף אותו ההסכם משמשת ישראל כגובה מסים מן הייבוא עבור הרשות. זהו כסף פלסטיני, כ-50 מיליון דולר לחודש. אפשר להפחית ממנו תשלומים עבור אספקת חשמל, מים ושירותי תשתית ממשלתיים ישראליים לתושבי השטחים. אפשר לעכב את העברות הכספים, שיישארו בינתיים באוצר. אבל אי-אפשר להחרים אותם לנצח. אי-אפשר גם להפסיק לגבות את המסים הפלסטיניים מבלי לשבש את כל מערך המכס והמע"מ הישראלי.

הסכם פריז משרת קודם כל אותנו ואת האינטרסים שלנו. התנערות ישראלית חד-צדדית ממנו אינה לטובת המשק, והיא תיצור תקדים של הפרת הסכמים עליו יוכלו להסתמך רשויות החמאס. מה הפתרון? הנה אחד אפשרי: ישראל תמשיך לגבות את המסים העקיפים, אך תעביר את התמורה לא לרשות אלא לקופה בפיקוח הבנק העולמי והמדינות התורמות. שהן ישברו לעצמן את הראש.

על פי הסכם המעברים מנובמבר אשתקד, לא ייסגר מעבר כלשהו בין ישראל לעזה מסיבות פוליטיות, אלא אך ורק כתגובה על מעשה טרור במעבר זה עצמו. ישראל אמנם יכולה לבטל חד-צדדית גם את חתימתה עליו, אך האם יהיה זה מהלך נבון? רצוי? מועיל? כשהסחורה הפלסטינית תרקב בעזה - מי ירוויח מזה? סגירה מיידית ומוחלטת של שוק העבודה הישראלי בפני פלסטינים אף היא אינה אופציה מובנת מאליה. החמרה באבטלה בערים ובכפרים הפלסטיניים בגדה רק תדרבן פיגועים. אצבע מאשימה תופנה כלפינו. אופציה זו אף לא מומלצת על ידי שירותי הביטחון, אלא אם ייצאו משטחי הרשות פעולות טרור.

לאף אחד, גם לא לממשלת ישראל, אין כוונה או רצון למנוע מן האוכלוסייה את מה שיוגדר כ"סיוע הומניטארי", תהיה ההגדרה רחבה ככל שתהיה. אם מדינות המפרץ ואיראן יתגייסו למאמץ, סיוע כזה עשוי בקלות להגיע לכדי 1.5 מיליארד דולר לשנה. הוא יינתן לארגונים לא-ממשלתיים שייכנסו לנעלי הממשל הפלסטיני החמאסי ויספקו במקומו שירותי רווחה, סעד, בריאות וחינוך. לישראל יהיה מידע מפורט על זרימת הכסף (שיעבור בחלקו דרך מערכות הבנקאות והסליקה שלה) אך לא תהיה לה עילה להפסיקו. הוא הרי יועד לבתי חולים, לגני ילדים, לבתי תמחוי. העולם ייקרא, בתעמולה הפלסטינית, להציל את האוכלוסייה מרעב שכפתה עליה ישראל. התעמולה תיקלט בדעת הקהל, גם במערב.

ישראל אולי יכולה להתנער מעזה, אחרי ההתנתקות, ולהניח למצרים לטפל בה. אשר ליהודה ושומרון, היא עדיין הכוח הכובש שם ועליה מוטלת, מתוקף החוק הבינלאומי, האחריות לרווחת התושבים. ומעל לכל מרחפת השאלה, מה התועלת במצור כלכלי על חבל ארץ פלסטיני, שגם אחרי שנתיים של צמיחה הוא עדיין עני, מוזנח, הרוס ומרדני? היועץ דב וייסגלס דיבר על "דיאטה כלכלית" כלפי הפלסטינים. איך עושים "דיאטה" לאוכלוסייה בה 40% חיים מתחת לקו העוני, המוגדר כשני דולרים לנפש ליום? שרבע מילדיה סובל מתת-תזונה?

ענישה קולקטיבית, שבאה לא בתגובה למעשה טרור אלא כסנקציה על בחירה פוליטית דמוקרטית, אינה מקובלת ביחסים בינלאומיים ועלולה לפגוע בישראל - ובמיוחד בכלכלת ישראל - כחרב פיפיות. מה גם שסנקציות מסוג כזה מעולם לא הצליחו להשפיע על האוכלוסייה הסובלת מהן. אפילו החרם האמריקני על קובה לא הפיל עד כה את פידל קסטרו, אלא רק חיזקו. ישראל כבר הכריזה "מלחמה כלכלית" על הפלסטינים במהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה וגם בתקופת הפיגועים שביניהן. המצורים הכלכליים הללו אמורים היו להכניע את הפלסטינים, לצרוב את תודעתם ולהביאם להתנערות מהטרור. כל זה לא קרה; קרה ההפך. את הטרור הכניע רק צה"ל, בפעולותיו ובמבצעיו.