"הרדוף לבן" - לבן טהור ומורעל
האמא הזאת, היא כאמור אינגריד. אישה כוחנית,שתלטנית, כריזמתית, אגואיסטית. וכל אלא הם התכונות המלוות את אישיותה בתור אמא, התוצאה היא לא כ"כ מלבבת. קשה, קשה להיות בעלת תכונות אלה וגם לתפקד בתור אמא.
הרצון לעצב את בתך מסתבר, עולה על כל הגיון. כי הרצון לעצב בובה כמו שאת רוצה, כנראה שנוח יותר מאשר לפנות קצת מעצמך ולחשוב על עוד מישהו, שהוא בעצם, חלק ממך.
אינגריד לא מתאהבת בדר"כ, לא מראה חולשות בדר"כ, שומרת על הצל שלה, ודואגת להיות האישה המסתורית. אבל שהיא מתאהבת.....האובססיביות צפה לה עד כדי כך שיצר הקנאה דוחף אותה ליטול את חיי אהובה, וכך כנראה הוא יפסיק לבגוד.
לאינגריד היפה יש גם בת מאוד יפה- אסטריד (אליסון לוהמן), שנזרקת ממשפחה אומנת לשנייה, בעוד שיופייה רק מסבך אותה וגורם לגברים אי נוחות, ולנשים של הגברים אי נוחות מוגברת "קצת" יותר.
משם למוסד, ומהמוסד היא בורחת ושוב חוזרת. ושוב למשפחה אומנת שלישית. וכך חייה תהפוכות וזעזועים. מהכלא, אינגריד מנסה עדיין למלוך על חיי בתה בשרביט קסם, שהקסם פג השד יוצא מהמרצע ואינגריד מנסה למשוך בחוטים עד שבתה תיפול ביניהם. מתי היא תשחחר את הבת שלה? מתי היא תגלה לה את כל סודות זהותה של הקטנה והאומללה כדי שאולי סוף סוף היא תוכל לאחוז באיזשהי זהות קיומית מלבד זאת שהאמא יצרה לה אבל הילדה כבר לא רוצה?
רנה זלווגר במשחק מצויין ומשכנע. רובין רייט זכתה אצלי בזוג הישבנים המושלמים שנראו על המסך. וגולת הכותרת:
מימיי לא ראיתי את מישל פייפר כה עוצרת נשימה. זה פשוט להביט בה, ולרצות עוד ועוד ועוד, כאילו אין סוף ליופי ואי אפשר להפסיק לרצות לשתות מהפנים שלה. מעבר לכך, שמעולם לא ראיתי בה את הצד הזה שבמשחק שלה. איזה מתוחכמת, איזה ביצ'יות, איזה ממזרתיות. לאורך כל הסרט אני מסננת לעצמי שהעוויות האלה שלה, הפרצוף הממזרי והזומם הזה שלה מוכר לי מאיפשהו. וזה היה כל הזמן הזה הפרצוף הממזרי של קים קתרל.
והשילוב הזה של הטוהר שיוצא מיופייה, ומהול בממזריות זה השילוב הכי יפה שראיתי במשחק שלה היום. סרט, כ"כ רך, כ"כ אמיתי, כ"כ כנה, כ"כ שובה, כ"כ מגרה את המחשבה ומרתק, כ"כ, שבא לבכות. אני, יצאתי המומה ונפעמת.
