הכיתה המעופפת

לפעמים נדמה שבעידן האינטרנט הביקורות על הסרטים נכתבות על ידי בני הנוער עוד לפני שהסרט סיים את צילומיו. כך למשל, דבק ב"X מן 3" דימוי לוזרי עוד לפני שצולם פריים אחד. למה? כי מעריצי סדרת הקומיקס כבר התרגלו לחזונו הקודר והמורכב של בראיין סינגר, שיצר בשני הסרטים הראשונים משל פוליטי וחברתי על חיים בחברה חשוכה והעדיף לפרוש מבימוי הסרט השלישי לטובת בימוי "סופרמן". בעולם הקומיקס זה קצת כמו לעבור משינוי לאגודת ישראל. ואז נבחר לתפקיד הבמאי מתיו ווהן, שסרט הבכורה שלו, "Layer Cake" הפך ללהיט פולחן מסוגנן וערמומי. המעריצים שמרו על סקרנותם. הנה במאי, שגם אם אינו מוכר, עשוי להתגלות כהברקה, כפי שהיה כשלוהק כריסטופר נולן לבימוי "באטמן מתחיל".

אלא שאז גם ווהן פרש ממש רגע לפני הצילומים. וכאן כבר התברר שהסרט בבעיות. משהו שם מבריח את היוצרים בעלי החזון. כשנבחר ברט רטנר לביים את הסרט כל אתרי המעריצים בעולם השמיעו קריאת "בוז" סימולטנית. רטנר, ילד יהודי טוב מפלורידה שהפך לבמאי קליפים מבוקש ליוצרי היפ הופ, שהפך לבמאי שובר קופות עם חוש טיימינג משובח (בזכות "הכסף מדבר" המפתיע לטובה ו"שעת שיא" החינני), בזבז את כל קופת מניות הקוליות שלו כשניסה להוכיח שהוא גם יוצר רציני. מה שהוא הוכיח בעצם היה שחוץ מגרוב אין לו כלום. "שעת שיא 2", "חתונה על תנאי", "דרקון אדום" ו"רישיון להרוג" היו, במקרה הטוב, בינוניים. לשים את האיש הזה, שמעולם לא דווח שנמצאה נשמה בגופו, בכיסא הבמאי של "X מן 3" זו הודאה בכישלון ידוע מראש.

אלא ש... התוצאה הסופית בכלל לא רעה. לא ש"X מן 3" הוא סרט משובח. הוא לא. הוא פשוט לא איום. כסרט פעולה קיצי הוא לחלוטין מספק את הסחורה למכורי הסדרה (חוששני שמי שלא צפה בחלקים 1 ו-2 לא יצליח למצוא את עצמו משתלב בקלות בתנועה). "X מן 3" מתפקד ומתנהג כמו סוף של טרילוגיה. רוב קווי העלילה של שני הסרטים הקודמים נסגרים. גורל רוב הגיבורים מוכרע. ויש גם כמה זנבות, וכמה דמויות חדשות, שמשאירות מספיק מקום להרהר בחלק ארבע, אם נתוני הקופה יצדיקו זאת.

החצי הראשון שלו סובל מטלוויזיוניות יתר. יותר מדי דיבורים, נאומים, הסברים. אבל בלי הלהט רב הכנות שהיה ברטוריקה אצל סינגר. סינגר, יהודי, הומו, מאומץ, הפך את "X מן" לסרט אישי, סרט על שונות, על זרות, על גזענות, הפליה, אנטישמיות (תזכורת: הסרט הראשון בסדרה נפתח בימי השואה). רטנר לעומת זאת, חף מכל פילוסופיה או אג'נדה, הוא רק מקדם עלילה. ובתחילת "X מן 3" זה עובד איום ונורא.

אבל החלק השני, ובעיקר השואו-דאון בין פלגי המוטאנטים מחוץ לכלא אלקטרז, מביא את הטרילוגיה לשיא ראוי. זהו סיקוונס אינטנסיבי העוקב אחר קרב שבו הכוחות שקולים והטובים והרעים מייצגים עמדות כמעת זהות. למעשה רטנר מצליח להכניס לטרילוגיה מידה לא רעה של אנרגיה ואדרנלין, אחרי שסינגר נטה לדלל את האקשן לטובת הדיאלוגים. רטנר מכניס לסרט השלישי מידה נכבדת של אלימות ואכזריות שלא היתה קיימת בסרטים הקודמים. החצי השני של הסרט - הכולל סצינת שיא עם בית מרחף באוויר ומותה של דמות מרכזית - מצליח לטלטל היטב ולזרוק את הסרט לסחרור לא צפוי.

בסופו של דבר אנו נותרים גם כאן עם דילמה ערכית לא פשוטה. "X מן", גם ללא יוצר משמעותי בראשו, היא סדרת קומיקס פיקחית למדי. עלילת הסרט מדברת על נסיוב ניסיוני שפותח באמריקה במטרה לגרום למוטאנטים לאבד את כוחותיהם ולהפוך לבני אדם רגילים. מחנהו של פרופסור אקס (פטריק סטיוארט), הלוחם לשוויון זכויות בין בני האנוש והמוטאנטים בדרכי שלום, לא מתנגד לכך שמוטאנט החפץ בכך יוכל לקבל את הטיפול. אך מחנהו הלוחמני יותר של מגניטו (איאן מק'קלן) לא מוכן לקבל בכלל את קיומו של הנסיוב הזה ופועל להשמדתו. הקרב הסופי בין שני המחנות מציב את גיבורינו בהגנה על המעבדה בשעה שמגויסיו של מגניטו מנסים להשמיד אותה. אני תמכתי דווקא במיליטנטיות של מגניטו. הסרט, כפי שקל לצפות, בוחר במחנה השני.

במאי: ברט רטנר, שחקנים: פטריק סטיוארט, איאן מק'קלן, יו ג'קמן, האלי בארי, פמקה ג'נסן. ארה"ב, 2006

105 דקות. (***)

עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": "צופן דה וינצ'י" - הסרט המשעמם של השנה; "בקרוב יקרה לך משהו טוב" - לא נכון