המשחק של צופן דה וינצ'י: לשמור מרחק

היתה זו שעת לילה מאוחרת. השעון צלצל חצות ואני ורעייתי שכבנו במיטה ועשינו מה שזוגות נשואים עושים במיטה - קראנו. רעייתי הפנתה את ראשה לעברי ואמרה לי, "אתה חייב לקרוא את הספר הזה. העלילה שלו פשוט משהו-משהו".

בידיה נח לו הספר האדום של דן בראון שהיווה את נושא השיחה התורן בין אנשים שמנסים להראות שהם קוראים ספרים. "מה, עוד לא קראת צופן דה וינצ`י?!", היתה השאלה השחוקה ביותר. ותמיד אני

הייתי היחיד בחבורה שאמר "לא. אני עדיין עובר על העיתון של סוף השבוע".

עברו כמה חודשים ויצא הסרט לקולנוע, כשטום הנקס הנפלא מככב בו. המונים הלכו לסרט ורובם ככולם חזרו מאוכזבים. אך מי לא התאכזב? מי שלא קרא את הספר. צופים אלה נהנו נורא, כי למרות שהסרט נורא נורא ארוך, נחסכה מהם ההשוואה לספר שכנראה היה באמת טוב. אני לא ביניהם - אני עדיין עובר על העיתון של סוף השבוע.

לנוכח העובדה הזו הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת - אם לא קראתי את הספר ולא ראיתי את הסרט, המשחק הנושא את השם "The Da-Vinci Code" בטח יעביר בי גלי רטט, לפחות ברמה של הפרסומת של מילקי.

חוויה נוראה

המשחק לא ימריא גם עם מטוס

וזה בדיוק מה שחסר ב"The Da-Vinci Code" - לו רק היו למשחק כמה מעלות, הייתי מרוצה וטוב לבב. אבל לא משנה כמה אני חופר - אני לא מצליח למצוא כאלה. אפילו לא מעלה אחת. מדובר במוצר אפור, משמים וחסר מעוף, שגרם לי לנחור תוך מספר שניות ספורות.

התגנבות במרכאות

למעשה, השימוש במונח "התגנבות" בהקשר של "Da Vinci" כל כך מופרך שאני יכול לומר בלב שלם שפגשתי יותר התגנבות במשחקים כמו Tetris או The Sims. דוגמא? בבקשה - יש כמה שוטרים במוזיאון ואנחנו צריכים, כמובן, לחמוק מהם (כי אנחנו חשודים ברצח בלה בלה. כולם מכירים את העלילה). לשם כך עלינו למצוא צל ואז ללחוץ על L1.

אז אנחנו הולכים שפופים והופכים ממש בלתי נראים לסביבה. השוטר פשוט הלך לידי ולא שם לב לקיומי. זה היה כל כך מופרך שחשבתי שבזמן שהדמות שלי כרעה, היא שחררה ענן גז ששיגר אותה למימד אחר.

זה היה הסבר הגיוני הרבה יותר מאשר השוטר שמביט עלי, אבל לא רואה אותי כי אני כפוף. הלחיצה הזו, אם תהיתם, ממצה את נושא ההתגנבות עד תום. ובצורה מתמטית - אם יש לכם צל וכפתור כנף, אתם בלתי נראים.

מתכוננים לקרב באיטיות

ונגיד שהגענו למקום בו יש שוטר, אבל אין צל. מה עושים אז? או, אז מורטים את שערותינו בחוסר אמונה בולט, בזמן שאנחנו לוקחים חלק בקרב!

כן, יש כאן מערכת לחימה. הרי כולם יודעים שכל פרופסור באוניברסיטה חייב לעבור הכשרה בלוחמת מגע מחמירה ביותר והפרופסור בו אנו שולטים לא שונה מחבריו. עם ההגיון העקום הזה עוד הייתי מסתדר, אבל הקרבות עצמם יכולים להחשב, בקלות, לגרועים ביותר שראיתי מעולם. כולל ביציעים של בית"ר.

תחילה נותנים אגרוף, ואוחזים בשוטר. כעת מופיעים בתחתית המסך הכפתורים ואנחנו צריכים ללחוץ עליהם בתזמון מדויק בכדי להשליך אותו על הרצפה, או לעשות מהלך אחר מתוך מגוון מוגבל למדי. אותו הדבר קורה במידה והשוטר אוחז בנו ואנחנו מנסים להשתחרר מאחיזתו. מופיע עיגול? נלחץ על כפתור העיגול.

כל רצף כזה כולל שלוש לחיצות - שזה המון, במקרה שיש לכם יכולת מוטורית של אוגר מת. ובכל זאת, בכדי להקשות עלינו להשלים את רצף שלוש הלחיצות המפתחים חשבו על רעיון מדהים: איטיות! מדובר בפטנט-על. בין לחיצה אחת לשניה עוברות בערך שלוש עד חמש שניות (לא ממש מדדתי. יש לי חיים, אתם יודעים),

 כשביותר ממקרה אחד האצבע העצבנית שלי מחצה את הכפתור מוקדם מדי וכך ההגנה המתוחכמת לא עצרה את השוטר הצרפתי ההמום.

שמעתם פעם על שיטה כזו? אפשר לשלב את זה גם בתחומי חיים אחרים. בכדורגל, למשל, אפשר לבעוט לשער נורא חלש כדי שהשוער יזנק מוקדם מדי. בצבא יוכלו החיילים ללחוץ על ההדק כל כך מאוחר שהאויב יתמוטט רק מהציפיה. וכן הלאה; אני מקווה שהם רשמו פטנט על המחשבה הגאונית הזו.

מלבד קטעי האקשן הדלוחים האלה, המשחק נראה ומתנהג כמו סרט, שרק מדי פעם אנחנו מתערבים בו. יש לציין שבהקשר הזה "מדי פעם" הוא מונח שבא לבטא פרק זמן מסוים המקביל לזמן שלוקח לנפח כדור פורח באמצעות נפח הריאות של ילד בן שלוש.

גרפיקה מתחת לכל ביקורת

הצרה היא (אם עד עכשיו לא הספיק לנו), שהרמה הגרפית של הסרט הזה היא מתחת לכל ביקורת. נספר ששרירי פנים הם משהו שהדמויות לא ניחנות בו. גם תנועת שפתיים בזמן הדיבור היא רשות. אם אנחנו מביטים קצת בסביבת המשחק אז אומנם יש מקרים בהם היא נראית לא רע, אבל רמת הפירוט שואפת לאפס. ריבועים על גבי ריבועים. פה ושם איזו קשת ששוברת את הקבעון המחשבתי. שום דבר לכתוב עליו הביתה. שום דבר לכתוב עליו בכתבה הזו...

פאזלים נחמדים

בשלב הזה חשתי מוכן לשבור את הגבול התחתון של ציונים בביקורת, אבל שני דברים עצרו אותי. הראשון הוא שהמשחק הזה בכל זאת לא גרוע יותר מ-Taxi Racer המיתולוגי, שמחזיק עדיין בתואר המפוקפק. השני הוא משחקי הפאזלים שמדי פעם גורמים לשחקן לחוש משהו לא מובן.

אני נזהר מלקרוא לזה "הנאה", אבל הכיוון דומה. הפאזלים הם האמצעי להתקדם בעלילה בעלילה ורובם ככולם עוסקים בסידור אותיות כשהמשפט הסופי יגלה בפנינו את האמת הנוראית - שצריך

 להמשיך במשחק עד לפאזל הבא. הפאזלים אמנם נחמדים, אבל נאמר שאחרי משהו כמו שמונה פאזלים, השחקן מרגיש שהוא מיצה את הרעיון סופית - וזאת בהנחה שהוא הצליח לשרוד עד אז.

במרוצת השנים הצליחו משחקי המחשב לגרום לי לרצף שלם של רגשות משתנים, אבל מעטים מהם הביאו אותי לשילוש הקדוש - שיעמום, סבל ומיצוי מהיר.

אפשר היה לתת למפתחים רשימה שלמה של המלצות לשיפורים במשחק. נגיד, לשפר את מנגנון המכות, לפשוט את עורו של מנהל צוות הפיתוח. אתם יודעים, תנו לדמיון לרוץ. מצד שני, מה זה כבר יעזור?

המשחק כבר בחוץ ויותר מדי אנשים מצאו את עצמם מורטים את שערותיהם או סתם נוחרים מול ה-PS2 במהלך עוד דיאלוג משמים."יותר מדי אנשים", אם תהיתם, זה אני.

סקירות וכתבות משחקים נוספות מתפרסמות באתר vgames.co.il