הז'יוואגו הלא נכון

נשברתי בעמוד 455. בערך במחצית הכרך השני. "ד"ר ז'יוואגו", הרומן המפורסם של המשורר הרוסי החשוב בוריס פסטרנק, לא עומד בציפיות הגבוהות שתולים במחברו. אלא שלא איכותו של הרומן היא ששברה אותי סופית, כבר צלחתי עד תום גרועים ממנו. משהו אחר עשה את הקריאה למייגעת - התרגום העילג והבלתי אפשרי לעברית.

קשה להאמין שמישהו ערך את הטקסט הזה. איני קוראת רוסית, אבל את טעויות ההגהה, הפיסוק, את הניסוח המסורבל והעילג, חסר החן ואת העברית השגויה יוכל לזהות גם קורא שאינו מכיר את המקור. תרגום חדש יוצא לאור מן הסתם כגרסה משופרת או מתוקנת של תרגום מיושן. תרגומו של צבי ארד משנת 1958 (עם עובד) אמנם משתמש בשפה ארכאית ויש בו טעויות, אבל לפחות הוא כתוב בעברית. ארד משמר בכישרון את התיאורים הנפלאים של פסטרנק ואת מקצב השפה ומנגינתה. לעומת זאת, תרגומו של פטר קריקסונוב מקרטע ולא פעם מצטייר כאסופת משפטים אקראיים שלוקטו יחד לפסקה.

פתרונות קלים ולא מוצלחים

ה-מ' הגדולה של המפעל לתרגום ספרות מופת ועמה הוצאת "כתר" הביאו בפני הקורא מלאכה מרושלת. והעניין עגום פי כמה מאחר שחשיבות הרומן הזה תלויה קודם כל בכישרונו הפואטי של מחברו: יורי ז'יוואגו אולי מנהל מאבק לחיים ולמוות, אבל בטח שלא "על החיים ועל המוות" (עמ' 397); הוא אולי העמיק בתוך היער אבל בטח שלא "התעמק בתוכו" (עמ' 419). ככל הנראה משמשת המלה "רק" איזו לשון תרגומית שבין עברית לרוסית, כי בתרגום הזה היא צצה לא פעם באופן תמוה -"איזה טפסים, רשימות ושאלונים רק לא עברו תחת ידיו " (עמ' 213); "סבא קריגר, אם הוא רק חי, בוודאי נפל לידי השלטון החדש" (עמ' 242). בעריכה המרושלת ניכר גם שימוש מופרז ומיותר ב-ו' החיבור ובשם הגוף "הוא", איש לא טורח להקדים פועל לנושא, ומקפים מפרידים מציקים שוב ושוב ללא צורך. גם השימוש ב"ישוע", במקום ישו מוזר ומיותר.

יתרה מכך, בתרגום יכול גם הקורא העברי לזהות טעויות של ממש - "מן הרגע שבו התחיל לחקות את אוסיאן או את פרני", מתרגם קריקסונוב דברים על פושקין, "התעורר בַּנער פושקין שלעתיד לבוא במלוא קומתו" (עמ' 339). מעבר לניסוח המסורבל ברור שהכוונה כאן הפוכה לחלוטין, כלומר ברגע שהפסיק לחקותם התגלה קולו הייחודי של פושקין. ולמה התכוון המתרגם באנשים ש"אולי ראו משהו בימי חלדם, מעולם לא הכירו את החיים, לא הרגישו את רוחם, את נשמתם" (עמ' 401)? ובכן, בתרגום הישן פתרונים: "הרי אלה דיבורי אנשים אשר אפשר ונתנסו בניסיונות, אך מעולם לא למדו לדעת את החיים, לא חשו את רוחם, את נפשם" (הדגשה שלי, עמ' 339). קריקסונוב נע בין משלבי השפה ללא רגישות, ובתרגום לשון הדיבור מוצא לא פעם פתרונות קלים ולא מוצלחים. מיקום אילן היוחסין של הספר והערותיו של המתרגם בסוף הכרך השני הוא לא פחות ממטופש, ולא מועיל במיוחד למי ששקוע בכרך א' ולא ממש זוכר איפה הניח את הכרך הנוסף.

יש להניח שמרבית הקוראים מכירים את ד"ר ז'יוואגו בדמותו של עומר שריף בסרטו של דייויד לין. אבל בין הסרט המציג סיפור אהבה סוחט דמעות ובין הרומן רחב היריעה משתרע כמובן אותו מרחק שבין הוליווד האמריקאית לספרות הרוסית. הבמאי אלכסנדר פרושקין, שעיבד לאחרונה גרסה קולנועית רוסית לספר, ציין בין השאר שהבללייקה שמוצמדת לז'יוואגו בסרט (שאין לה זכר בספר), היא כלי עממי שאין לו שום קשר לחיי המעמד הגבוה של ז'יוואגו, "כאילו בסרט על אסיה יסתובב הנשיא עם בנג'ו".

ביקורת דווקא מהצד הרוסי

הרומן מספר את סיפורו של יורי ז'יוואגו, רופא ומשורר, בשנות המהפכה הבולשביקית ברוסיה, ואת סיפור אהבתו לאחות הצעירה לאריסה. הוא נאסר לפרסום בידי הצנזורה בברה"מ, והוברח למערב ב-1957, שם זכה להצלחה עצומה וכעבור שנה זיכה את פסטרנק בפרס נובל לספרות. בברה"מ הוא פורסם רק ב-1988. התקבלותו של הספר במערב, דווקא בתקופת המלחמה הקרה, סיפקה את התשוקה להציץ בפניו האנושיות של האויב הקומוניסטי מבלי להידרש לרציונל של המהפכה, שבספר נטמע בתוך הדרמה האישית, ובסרט נעלם כמעט כליל.

דווקא מהכיוון הרוסי זכה הספר ללא מעט ביקורת. הסופר ולדימיר נבוקוב, למשל, טען כי כל רוסי אינטליגנטי יראה מיד כי מדובר בספר פרו-בולשביקי ושקרי מבחינה היסטורית. וכי מדובר בספר מצער ומגושם, טריוויאלי ומלודרמתי שמתאר מצבים בנאליים, בחורות שלא יאומנו וצירופי מקרים נדושים. "אני אומנם מעריך מאוד את שירתו של פסטרנק ומזדהה עם מצבו הקשה בברה"מ", אמר נבוקוב, "ועם זאת, לא הסגנון הוולגרי של ז'יוואגו ולא הפילוסופיה שמוצאת את מפלטה בסוג מתוק להחליא של נצרות יוכלו אי פעם להפוך את ההזדהות הזאת להתלהבות של אח לכתיבה." (ייתכן שצריך לייחס את הביקורת הנוקבת הזאת לאנטגוניזם של נבוקוב כלפי פסטרנק בכלל).

מתרגם קריקסונוב: "לא האדם ומצב נשמתו שלמענה הוא מחפש ביטוי מקבלים את הראשוניות, אלא השפה שבאמצעותה הוא רוצה לבטא את המצב. השפה - המולדת וכלי הקיבול של היופי והמשמעות - מתחילה לחשוב ולדבר במקום האדם והופכת כולה למוזיקה, לא מבחינת צליליותה החיצונית-שמיעתית, אלא מבחינת נמרצות זרימתה הפנימית ועוצמת הזרימה הזאת" (עמ' 512).

ולעומתו צבי ארד:

"לא האדם ומצב נפשו, שאותו יבקש לבטא, עולים לתור ראשון, אלא הלשון, בה יאמר להתבטא. הלשון, מכורתם וגניזתם של היופי והבינה, מתחילה לחשוב ולדבר במקום האדם ונעשית כמו מוסיקה, לא מבחינת צליל השמע החיצוני, אלא מבחינת הזניקות והעוצמה של זרמה הפנימי" (עמ' 432).

"ד"ר ז'יוואגו", מאת בוריס פסטרנק, תרגום: פטר קריקסונוב