"לא, זו לא חולשה. מקסימום עייפות מצטברת"

חיים וינטראוב עודכן: 30.07.06, 07:06

מין עייפות מוזרה. קשה להגדיר אותה כי זו לא עייפות רגילה. אולי זו חולשה. כן, זו חולשה. אני נזכר באימי עליה השלום, שבימי הקיץ הייתה אומרת שיש לה "חלושעס". הקיץ בישראל יותר קשה מברומניה והלחות הייתה "הורגת אותה". אולי זה באמת מה שהרג אותה, אני יודע? היא מתה צעירה. הארץ הזו הרגה אותה ב"חלושעס".

אז כנראה שזו חולשה. אבל אני לא אוהב את המילה הזו. אני אוהב להיות "עורף חזק". כשאני חושב על זה, זו אולי אחת מהסיבות שמאז ומתמיד אהבתי לגלח את הראש לגמרי עד שיהיה מבריק. תמיד נראו לי כל המתאבקים בטלוויזיה של ילדותי מאוד חזקים ומאיימים עם הקרחת והעורף הענק שלהם - עורף של שור. עורף רחב וחזק הוא סממן לעוצמה אדירה בעיני הילד שהייתי. כנראה שגם בעיני משוררים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים שמדברים כל היום על "העורף החזק" של ישראל.

אז אני לא אוהב את המילה חולשה. לא יכול להיות שלי יש חולשה. זו מקסימום עייפות מצטברת.

מי שנשאר, כמוני, בנהריה המופצצת יום ולילה, לא יכול להיות חלש. הכי הרבה קצת עייף מהלילות נטולי השינה במקלט החם, על המזרן המחוספס. זה כנראה רק השרירים התפוסים משכיבה של שבועיים על מזרנים על הרצפה. אולי זו פריצת דיסק?

זהו. זה כנראה משהו אמיתי ומוחשי כמו פריצת דיסק. אני כנראה פצוע מלחמה. אם העורף הוא החזית, אז פריצת דיסק כתוצאה משינה טרופה על מזרונים המונחים על רצפה במקלט, היא כנראה פציעת מלחמה. אני לא חלש. אני פשוט פצוע.

אני נזכר במעומעם בתמונה מילדותי בה אבי סוחב אותי על ידיו ורץ למקלט בנתניה במלחמת יום הכיפורים כשמטוסי חיל האוויר הירדני מפציצים מסביב ואני בוכה ביללות שמשתוות לסירנות המהדהדות. איכשהו בזיכרון שלי אבי פתאום נראה כמוני, ונוף ילדותי הנתנייתי מאד מזכיר לי נהריה.

שיט, אפילו את זיכרונות הילדות שלי השבועיים האלו שיבשו. הזיכרון הזה תמיד היה מאד ברור במוחי ופתאום הוא מעורפל ומלא סדקים, שמתאימים להיום ועכשיו ולא ל-1973. הדמיון והזיכרון משחקים בי כנראה משחקי תופסת ומחבואים מי יותר חזק. המוח כבר עייף כנראה. אבל לא חלש. לא חלש.

אני חזק. אפילו כשהקטיושה נפלה בבניין לידי ושמעתי את הזמזום שלה - זו לא שריקה כמו שכולם חושבים אלא זמזום מתגבר עד שמפסיק ברגע אחד - ואת הפיצוץ האדיר שנשמע כאילו רעם חורפי התנחל לך בין האוזניים מטווח אפס, אפילו אז הצלחתי להשתלט על הרעד בידיים אחרי עשר דקות. ואני הרי לא פוחד בכלל מההתפוצצות של הקטיושה - אני לא מפחד למות. אני רק מפחד מה"בום" האיום הזה, שמבהיל אותך עד להקפאת הלמות הלב לכמה שניות. אני חזק. אני לא חלש. אני בדיוק מה ששר הביטחון מדבר עליו. אני "העורף החזק".

העורף החזק יוצא לטייל עם הכלבה. גם היא בן אדם לא? היא גם צריכה לעשות פיפי וקקי אפילו שיש פה בומים מסביב כל היום, ובבניין לידי נפלה קטיושה והרסה גם את רכב האספנות היפה שכל בוקר הסתכלתי עליו עם חיוך של חיבה. הכלבה מסתכלת על השמיים מדי כמה מטרים, ואני חושב שהיא כבר תפשה את הרעיון שהרעשים המבהילים האלה באים מלמעלה, מהתכלת המבלבלת.

היא קצת מבוהלת הכלבה. לא כל-כך אוכלת טוב. היא פחות חזקה ממני. טוב נו, היא כלבה הרי ולא בן אדם לא? לאבא שלי אף פעם לא היה חלושעס. היה לו התקף לב קשה וניתוח מעקפים מסובך, אבל לא חלושעס. כנראה ממנו קיבלתי את העורף החזק שלי.

אז מה אם קצת לוחץ לי בחזה כרגע? זה מקסימום עייפות. לא חולשה. עייפות.