היום שאחרי האהבה

"אהבת קיץ", קראתי לאהבה שלנו. אהבה קצרה בת חודשיים, חזקה מנשוא. אהבה של גוף ונפש. אהבה שהותירה קעקוע ענק, יפהפה, בלתי מחיק, ממשיך, רודף ולא מרפה. אולי ידהה עם השנים, אולי עם הזמן כבר לא אבחין ביופיו, אולי אלמד להתעלם - ואולי לא.

זה היה עוד יום של חול, מיהרתי בדרכי לקונגרס חשוב, כשלפתע פגשתי אותה על המדרכה ממול. מבטינו הצטלבו, ליבי החסיר פעימה לנוכח החיוך המבוייש שביצבץ בזווית פיה. הביטה בי כלא מאמינה.

"זה אתה?" שאלה בתדהמה.

הנהנתי.

"כמעט שלא זיהיתי, השנים עשו בך פלאים", אמרה וחייכה.

השבתי חיוך מבוייש, יכולתי לשמוע את פעימות ליבי הולמות בחוזקה, מאבד מעט משיווי המשקל. עברו שנים רבות מאז חשתי במבוכה, שנים בהן עטיתי מעמד של גבר קשוח, קצר, מרוחק. ביקשתי לנער את התחושות המפתיעות שהיכו בי בעוצמה. לא היה לי סיכוי. היא עמדה מולי, אשה קטנה ויפה, לבושה ג'ינס צמוד, גופיה קטנה שחורה, שיער גולש. ניחוחות של ילדות ניבטו מעיניה הכחולות. ניחוח וניל נדף מגופה. 30 שנה חלפו מאז ראיתיה לאחרונה. 30 שנה מאוחר מדי.

היינו קטנים כשנפגשנו בראשונה. תמונות מצהיבות באלבום: שתי אמהות, חברות טובות, אוחזות בשני תינוקות שכובים יחד בעריסת הקש הישנה. אחר כך אני והיא בגן, תמונה שלה - צמות בהירות קלועות לראשה, חיוך מתקתק חסר שיניים, עיניים יוקדות. תמונה שלי - ילד יפה למראה, שובב, משחק בחתולי חצר.

תמיד נשארה בידה עם העלה האחרון, "אוהב"

תמיד אהבתי מעשי קונדס, חיות, חרקים. טיפסנו יחד על עצים בחצר, קטפנו עלים, ליקטנו שיבולים, בנינו בתי עץ קטנים על צמרות העצים. ריח הפרדסים באוויר. נתנה לי פרח, תלשנו את עליו ואמרנו "אוהב - לא אוהב". תמיד נשארה בידה עם העלה האחרון, "אוהב".

ילדות מאושרת חקוקה עמוק בזיכרון. מכיתה א' ישבנו זה לצד זו. בכיתה ב' הגיעה ילדה יפה לכיתה, אסתר. התאהבתי באסתר, ואותה - נטשתי. משם זכרון הילדות מטושטש. אני טוען שהיא תמיד המשיכה לחלום אותי. היא טוענת ששכחה. בגרנו יחד, התהלכנו זה לצד זה עם השנים. היא הפכה לבלונדה המחוזרת, מלכת הכיתה המצודדת, מלאת פרובוקציות וחברים. אני הייתי שקט, תמהוני.

רצינו להתחבר לצינור החמצן הזה, כמו שני מסוממים

יום אחד נעלמתי. היא לא חשבה עלי מאז אותו יום. הייתי בורג נוסף בתוך ילדות מקסימה ומורכבת שלה, עד היום בו נפגשנו על המדרכה. ניחוחות הילדות הושיבו אותנו ל"כוס קפה קצר" במקום סמוך. הקונגרס החשוב כבר לא היה כל כך חשוב.

הזמן עמד מלכת. ישובים שעות, הפלגנו לאהבת קיץ, אל ריח הפרדסים, אל אותו חיוך תם ושובב - מקום נקי וזך, שקט נפשי ממנו הלמו פעימות הלב בעוצמה. ושם היינו. היא ואני. "אי שפיות" קראנו למקום הזה, לא יכולנו לדמיין עד כמה כפל הלשון יהפוך למציאות. באופן אובססיבי ה"אי" שלנו הפך למקום היחיד בו יכולנו לנשום. רצינו להיות שם כל שעות היממה. רצינו להתחבר לצינור החמצן הזה. כמו שני מסוממים, נכנסנו לטריפ מטורף, התמכרנו עמוק להסנפת האוויר, להקשיב, להריח. בלעדיה הכאב הפך פיזי.

שנינו נשואים לאנשים מקסימים, לכל אחד מאיתנו שלושה ילדים. יש לנו הכל בחיים. משפחה נהדרת ויפה, זוגיות טובה, השכלה, מקצוע, כסף רב, חברים, תחביבים. שנינו מצויידים בחיוך ובאהבת אדם, בהיגיון צרוף, בנחישות ראויה. ובכל זאת, שנינו התמכרנו. צללנו עמוק לאי של אהבה, אי של שפיות של אי-שפיות, לטירוף חושים.

שני מבוגרים, בני 45, הפכנו ברגע לבני 15

האימרה "מרוב אהבה אשתגע" קרמה עור וגידים, ובהסתחררות מטורפת מצאנו עצמינו בקריסה טוטאלית. הפסקנו לעבוד, הפסקנו לתקשר, הפסקנו לחיות עם העולם החיצון. היינו בשביל כולם רק בכאילו. כל עולמנו הפך להיות אחד של השני, אחד בשביל השני. שני מבוגרים, בני 45, הפכנו ברגע לבני 15. שני בוגרים שאיבדו באחת את נסיון החיים, את חוכמתם ושליטתם. כשני מתבגרים, חזרנו לגעת באושר כזה ששייך רק לילדים: חיוך תמים, גומות ואור בעיניים, מסירים מסיכות של שנים.

ערגתי לגניחותיה, לשבילי ציפורניה בגופי (צילום אילוסטרציה: ויז'ואל/פוטוס)

הסקס היה חוויה רוחנית, כאילו מעולם לא חוויתי סקס לפניה. כוח המחשבה הביא אותנו לאורגזמות מטורפות, לסערת גוף ונשמה. רציתי ללגום מנוזליה, לשתות מפיה, לנשום מגרונה. מגע גופה היה כמשי על גופי, מגע כף ידה בידי צימרר אותי עד אובדן חושים, קולה גרם לי לרטוט בלי שתיגע. ערגתי לגניחותיה, לשבילי ציפורניה בגופי, לשריטות שחרצה בי. טירוף של חוויות גוף ונפש.

מה לעשות עם ים האהבה הזה, לא ידענו. ידענו שאין מוצא. מצאנו את עצמנו מאבדים את השפיות, על שפת הצוק שנייה לפני הנפילה לתהום. גייסנו כל שבריר היגיון אפשרי שיוכל לעזור לנו בבניית חומות ההגנה. חיפשנו ומצאנו סיבות לריב כדי לבקע את האידיליה, הטחנו האשמות זה בזו, מצאנו טיעונים כדי להתאכזב ולאכזב, גזרנו על עצמנו שתיקות, ובלית ברירה - נתק מוחלט.

"אהבת קיץ" ו-45 שנות חיים הפכה לדיבוק. עברה שנה מאז. אני איני. היא אינה. שנה בה כל אחד ניסה לאסוף את השברים, להדביק את החלקים להכי שלם שאפשר, לשכוח ולהדחיק. ההיגיון ניצח. לא הלכנו אחר הלב. שכנענו את עצמנו שזה משבר קטן וזה חולף. אף אחד מאיתנו לא תכנן מראש להתאהב. נשארנו בודדים מיותמים בתוך כאוס ענק, יודעים כי השאלות שלנו ישארו מיותמות, כואבות, דוקרות. יודעים כי אין צודק או לא, אין נכון או לא-נכון. לכל החלטה יש השלכות כבדות משקל.

לא גדענו עץ למען פרח בודד, ריחני ככל שיהיה. החלטנו להקריב את האושר של הלב והגוף למען אידיאולוגיה משפחתית, למען שישה ילדים מאושרים שיחיו עם אם ואב, למען בני זוג מקסימים, למען שני בתים ושני כלבים, למען שמונה סבים וסבתות, חמים וחמות, למען שקט תעשייתי ומכוח האינרציה.

החלטנו לוותר על פרפרים בבטן, על ריח הפרדסים ועל טיפוס על צמרות עצים, לוותר על דיאלוג שנון, חם, אוהב, לוותר על חמצן ושפיות, לוותר על הזכות להרגיש ולאהוב, לוותר על הסיכוי לפרק ב', על הסיכוי שנוכל להעביר כמה שנות אהבה יחד, להזדקן בחיבוק מלא עוצמות ואנרגיה, לישון מחובקים, להקיץ מחובקים יותר, לוותר על אורגזמות פיזיות ורוחניות.

איש לא רואה שהגוף הפוסע מיותם מנשמה

היום אנחנו פוסעים בנפרד. איש לביתו עושה. העולם מאושר. האידיליה קוימה. סדרי עולם לא שונו. כל אחד גר בבית עם גג אדום, עם שלושת ילדיו ובן זוג נפלא, עבודה, כסף, בילויים, חברים, עובדים על הזוגיות, אפילו עושים סקס מידי פעם.

אנחנו פוסעים בנפרד. איש לא יודע, איש לא רואה שהגוף הפוסע מיותם מנשמה, מתייסר. אף אחד לא מבחין שחלק בתוכנו קמל, שהאבל והגעגוע הפך יומיומי. נותרנו נאמנים לכולם - מלבד לעצמנו.