תכירו, איילת שני

רוצים להכיר את הטורים, שהקוראים שלנו מכורים אליהם? מדי פעם נציג פה כותב אחר. והפעם: טעימה מהטור של איילת שני. הכל התחיל כשהחבר של איילת חתך את האצבע...

איילת שני פורסם: 05.09.06, 16:30

בחמישה לעשר כבר מצטופפים בסלוננו עשרה אנשים עם תודעה פוליטית מפותחת וממתינים בהתרגשות לתוצאות המדגם.

היונתן ואני, שצורכים פוליטיקה מערוץ E בלבד, חותכים ירקות לסושי במטבח. ופתאום "שיט שיט שיט שיט שיט!!!" צורח היונתן ומתחיל לקפץ. סילון ארגמני ניתז על הרצפה, על הארונות, וכן – גם עלי.

"איזה צבע מדהים", אני עוד מספיקה לחשוב לפני שהאסימון נופל. פאק. זה דם!

אישה קרת רוח אנוכי. ובעלת סדרי עדיפויות מפותחים. מיד אני נוקטת בפעולה הולמת. כלומר, שואגת: "היי, תיזהר על הדגים" , חוטפת את הטונה האדומה לחיקי. ורק אז נפנית לעסוק בזוטות.

"תן לי רגע לראות!"

"שיט שיט שיט שיט שיט שיט שיט"

הוא לגמרי מתכוון לזה.

אני מתפלצת לגלות שהחתך עמוק. עמוק מאוד. למעשה, רואים את העצם. לא צריך רופא כדי להבין שצריך ללכת למיון, ומהר, אבל ממש במקרה יושבים בסלון לא רופא אחד, כי אם שניים.

"צריך לתפור", קובע הגבר מביניהם, וחוזר בנחת לסלון "נקפוץ לאיכילוב. אבל עוד מעט. קודם נראה את המדגם". רוצה לומר, שבועת היפוקרטס בתחת שלי.

היונתן לא משתגע על העיכוב בלו"ז. למעשה, הוא חוטף חלושעס ועושה סימנים של תיכף אני מתעלף פה על הרצפה מאיבוד דם. עיניו מזדגגות.

צילום: ניר יפה

"תיקח אותו למיון ועכשיו!", אני שואגת על הרופא "אתה לא רואה שהוא תיכף מת?"

רק אחרי שעתיים אני מקבלת את הדיווח הראשוני מהדסה עין כרם, כלומר מאיכילוב. החתך נוקה ונתפר. היונתן היה גיבור. הנזק – איבוד התחושה בחלק התחתון של האצבע. כן, מה לעשות, איכשהו הוא הצליח לחתוך לעצמו את העצב. ולא,

אי אפשר לקבל על זה תו חניה של נכים. זה בערך 0.8 אחוזי נכות או משהו כזה.

"ד"ר", אני מתחננת "תגיד לי את האמת. הוא יוכל לעשות שוב כלים?"

*

קראו לי כלבה. באמת שלא אכפת לי. אבל כשהגבר שלך הופך לכוסית, אין לך אלא לעטוף אותו באהבה. או לבוז לו. בחרתי ב-ב'. רבות דובר בטולרנטיות האפסית של גברים לכאב. אבל לא חשבתי שגם אצלנו זה ככה. שלחתי לבית החולים גבר מוצלח, וקיבלתי בחזרה רכיכה. אולי הטינה מדברת מגרוני – ככלות הכל – בחודש הקרוב לפחות איאלץ להדיח כלים בעצמי, ואולי אני סתם מקנאה. כן, אני מקנאה בחמישה תפרים. לו רק היה מביט בי באותה הערצה שהוא שומר לחמשת תפריו. לו רק היה מלטף אותי באותה יראת קודש. זו כבר מזמן לא אצבע, זו כבר אצבע אלוקים.

הבית נמלא גזות ופלסטרים ופולידין, הדוד דולק מבוקר ועד ערב, החלפנו צדדים במיטה כדי שלא אחבוט בו בטעות מתוך שינה, הדיווחים על כמה התפר השמאלי הקיצוני משתפשף באצבע שלידו זורמים לסלולר בסחף אדיר וקערת הסלט מתהדרת במשקע חשוד מצבע החלודה.

"מה זה?", אני מתעניינת, אגב קרצוף "מה היה בקערה הזאת?"

"השריתי את היד בפולידין"

"איכס!", אני מזדעזעת, "למה לא עשית את זה באמבטיה?"

"כי קר שם"

"כוסית!"

*

מדי ערב, בשעה שמונה בדיוק, מתנהל בביתנו טקס החבישה היומי, רב שלבים כטקס תה יפני ומייגע כמוהו.

ראשית, משרה היונתן את ידו במרינדת פולידין ומים חמימים, אחר כך, מתחיל לקלף בעדינות אין קץ את הפלסטר. "זה יכאב פחות אם תעשה את זה במכה", אני מייעצת, אבל הוא אינו שועה אלי.

אחרי הסרת הפלסטר – הנחת אבן הפינה של המשחה האנטיביוטית. המתנה לייבוש. גזירת גאזה. התלבטות ארוכה בשאלה האם אתן לך לעזור לי לחבוש או לא אתן לך לעזור לי לחבוש. המסקנה שלילית, כי בפעם היחידה שניסיתי לעזור נתתי לו לא בכוונה מכה קטנה (לטענתו, מכה אדירה ששילחה זרמים חשמליים בכל גופו) ורק אז החבישה גופא.

תם ונשלם הטקס, שאורך תכנית שלמה של "אמריקן איידול" כולל פרסומות. כלומר, 45 דקות

וירושלאאאאאאיייייייםםםםם!!!!