אני חושב שאני יודע מה זאת אהבה

אני אוהב לבשל. לעמוד במטבח, מול כל מיני חומרי גלם, לערבב אותם יחד, להוסיף תבלינים, ליצור סימפוניה קטנה וחדשה משל עצמי. אני גם אוהב מאוד לכתוב. להתבונן במסמך מתמלא באותיות קטנות ושחורות, מילים מתחברות זו לזו ומשפטים שנותנים סוג של משמעות. הכתיבה היא הדרך שלי לפרוק כל מיני כאבים, כל מיני תסכולים. היא מחזקת אותי מבפנים, מניחה יסודות לבנייה עצמית מחודשת, ולפעמים גם מלטשת את הבחוץ, משנה אותי ומעצבת אותי.

המילים בעצם שולטות בנו

מילים, ככה לפחות מגדלים אותנו להאמין, הן משהו שנמצא בשליטתנו המוחלטת. אנחנו אלה שהמציאו אותן, אנחנו כותבים אותן ואומרים אותן, אנחנו אלה שהפחנו בהן חיים. אבל המילים, כך גיליתי, הן בעצם משהו ששולט בנו. אנחנו נעלבים מהן, מתעצבים מהן, צוחקים מהן, מתאהבים מהן. אנחנו מזילים דמעה, של עצב או של צחוק, אנחנו נאנחים באכזבה או בכעס כשאנחנו קוראים אותן בעיתונים, אנחנו מרגישים אותן עמוק בפנים, מפלחות אותנו, קורעות בעורקים ובנימים, נזכרים במילים הקשות שהטיחו בנו, במילות הפרידה של אלה שאהבנו, במילות האהבה של אלה שאינם עוד איתנו.

קול הגשם מכה על גג הפח של השכנים

כך שהאהבה יכולה להיות הרבה דברים. היא יכולה להיות מילים, היא יכולה להיות מגע, היא יכולה להיות מבט עמוק בתוך עיניים צלולות. אהבה יכולה להיות טיול קטן בקניון, סלט ירקות מלא בדברים טובים, או סתם אגרול נוטף ברוטב אדום-זרחני. אהבה יכולה להיות צלילים נעימים יותר ופחות, קול הגשם מכה על גג הפח של השכנים, צפצוף האזעקה המעצבנת ברכב, דקה לפני שמתניעים. אהבה יכולה להיות ילדים קטנים צוחקים בדרך לבית הספר, או זקן וזקנה שיושבים על הספסל ומחכים שיבוא הערב כדי שילכו לישון יחד. אהבה יכולה להיות אמא שיודעת מקילומטרים לזהות מתי הבן שלה לא מרגיש טוב, או חבר טוב שיודע להתקשר בדיוק כשעצוב.