רבות הדרכים לאהוב אותה
כולם מסמנים אותה בתור הדבר הלוהט הבא והיא בשלה: בלי ראיונות, בלי פפארצי, בלי כלום. אבל יש גבול. דנה עדיני, הבחורה שהכי הייתם רוצים לבלות איתה את שארית החיים שלכם, בראיון חגיגי רגע לפני העונה הרביעית של "השיר שלנו"
למרות שהעברתי כמה שעות טובות מול גוגל, ידידו הטוב ביותר של הגולש, לא הצלחתי לדוג אף ראיון עם דנה עדיני. כנ"ל גם בארכיון. בלית ברירה הסתמכתי על עמוד ה'my space' שלה, בו צדתי את האינפורמציה הקריטית, לפיה עדיני שונאת טונה מקופסא, ושמייקל לואיס נמנה על חוג החברים שלה.
"אני דווקא אוהבת טונה מקופסא".
הבנתי אותך. ומייקל לואיס, חבר שלך?
"מההה????"
לא חבר בויפרנד, ידיד.
"תראי, האמת היא שאין לי אינטרנט, אז אני לא כל כך מעורה. יש את הדף הזה, וטלי, הבחורה שמנהלת את זה, כל הזמן שואלת אותי דברים ואני עונה. אבל אני לא מכירה את מייקל לואיס בכלל, אני רק יודעת שקיים מישהו כזה".
יש משהו מוזר בעובדה שדנה עדיני (27) לא התראיינה בשום מקום בשנה האחרונה. מילא זה שהיא חברה בלהקת הבנות המוצלחת "בנות נחמה" ועשתה דואט להיט עם החבר שלה דאז, דניאל סולומון ("רבות הדרכים"), ושיתפה פעולה בפרויקט "מטרופולין", אבל עצם העובדה שהצליחה לסגור עונה שלמה של "השיר שלנו", אחת התוכניות הכי משווקות בתעשייה שבימים אלה מצטלמת לעונה הרביעית (הפרק הראשון שלה ישודר הערב, א', 20:00, ערוץ Yes ישראלי), ועדיין לא בלעה אף פתיון שהניחה לפניה התקשורת, היא כמעט בגדר פרדוכס.
עדיני. סוג של פרדוכס
אבל כשזה יוצא מהפה של עדיני זה נשמע כמעט מתבקש. "זה מתוך בחירה", היא מבהירה בפשטות. "אני משתדלת לא לעשות את זה, זה מאוד מביך אותי, כי אני מאמינה שאם אין לי מה להגיד או לקדם, אז אין סיבה להיחשף. אני לא אתראיין על פארש. אני לא כל כך טובה בזה".
את "הבנות נחמה" לא רציתן לקדם?
"את הבנות נחמה נורא רוצים לראיין, בכל פאקינג חור שיש. אבל הפצנו שמועה שכשהתקליט יצא, נתראיין ביג טיים. שלושתנו חושבות אותו הדבר. אותו דבר עם 'מסודרים' (הסדרה הסקרנת של אסף הראל שתעלה בקרוב ב"קשת"). זה לא שאני אומרת 'לא אני לא רוצה'. אני לא רואה טעם למרוח את הפרצוף שלי על מגזינים אם אין לי מה להגיד שיעמוד מאחורי זה".
אולי רק נדמה לך שאין לך מה להגיד.
"יכול להיות, אבל אני מעדיפה שאני אחשוב שיש לי מה להגיד מאשר אחרים, וזאת תהיה ערימת שטויות מקובצת על דף".
והשיר עם דניאל סולומון?
"השיר עם דניאל הוא שיר של דניאל, לא שלי. הוא מדהים ואני שרה אותו אבל הוא שלו. אני יכולה לדבר על הקשר שלנו, אבל קצת פחדתי מזה כי זה קשר אישי וזה תמיד מגיע לצהובים איכשהו".
המוזיקה שעשית היא לא בדיוק קרן פלס פינת מסיקה. "השיר שלנו", לעומת זאת, היא סדרה שמשווקת חזק מאוד, מכילה תוכן פרסומי. זה סותר?
"זה לא סותר. אני ממשיכה לעשות את מה שעשיתי ועובדת במקביל על המוזיקה. רק שבמקום לעבוד בחנות בגדים כמו שעשיתי עד עכשיו יש לי עבודה אחרת, שהיא גם יותר מעניינת, והרבה יותר מהנה ומאתגרת. וזה בדיוק אותו הדבר, רק הרבה יותר שעות".
למדתי בדיוק מה אני לא רוצה להיות
"השיר שלנו" היתה ההזדמנות הראשונה שעדיני הסכימה לקחת בתחום המשחק. למרות שהייתי נשבעת בילדיי שעדיני היא מסוג הבחורות שהמילים 'ביטחון עצמי' מהבהבות להן בסגול-ערסים זרחני על המצח, מסתבר שעדיני לא הלכה לאודישנים לסדרה באמונה שליימה ובפול גז. "היה בי חוסר ביטחון מאוד גדול", היא מודה. "שלא יאהבו אותי ואני לא אעשה את זה טוב. זה אחרי תקופה ארוכה שבכלל הייתי באנטי לדברים שהם לא המוזיקה שלי. אמרתי 'אני
השיר שלנו
בעצם עשית הכל כדי לא לממש את החלום שלך, שזה להיות שחקנית.
"כשהייתי ילדה רציתי להיות שחקנית תמיד. זה התהפך באודישן ללהקה הצבאית שעשיתי, שהיה גם אודישן לתיאטרון צה"ל. הכנתי שני שירים וקטע משחק, והייתי בהיסטריה מקטע המשחק, נלחצתי ברמות שרעדו לי הברכיים וכל הגוף. כשזה נגמר אמרתי 'מגניב, נשאר לי רק לשיר', ופתאום הבנתי שהתחושה הכי נוחה לי היא לשיר על במה. זה היה הכי בנונשלאנט, והרגיש לי טוב בכל הגוף. ואז נפל לי האסימון, ואמרתי שזאת התחושה שאני רוצה".
ואכן התקבלת ללהקה צבאית.
"התקבלתי לשניהם, אבל הלכתי ללהקה, כי עדיין רציתי להיות שחקנית וחשבתי שאם אני אלך לתיאטרון, אני אשנא לשחק, ואם אני אלך ללהקה אני אשנא לשיר. אז בחרתי לשנוא לשיר. זה לא כל כך קרה, אהבתי נורא לשיר, אבל למדתי הרבה בלהקה צבאית, למדתי בדיוק מה אני לא רוצה להיות, איך אני לא רוצה לשיר, איך אני לא רוצה לרקוד או להתלבש".
אז הכל אצלך עובד על דרך האלימינציה.
"כן.שזה טוב, לוקח המון זמן להבין את הדברים האלה, ואני למדתי את זה בשנה ושמונה חודשים"
אבל בסוף הגיע ההפי אנד, ועדיני התעלתה על הלבטים וההיסוסים, ניגשה לאודישנים של "השיר שלנו", ושם הפכה לשמש פרוסט, היוצרת והמלחינה שמצטרפת ללהקה, הופכת לחברה הכי טובה של חלי בנאי (ענת מגן-שאבו), ובהמשך מתבררת כשוטרת סמויה ("השנה היא הופכת לדמות הרבה יותר עגולה"), שתחקור בעונה הרביעית את נסיון הרצח. לאודישן של "מסודרים", שמצטלמת בימים אלה ("הדמות שלי היא ילדת פרחים כזאת"), היא כבר הגיעה עם קצת יותר ביטחון.
"ל'מסודרים' לא הגעתי באופוריה מעצמי, לא צריך להגזים", היא מסייגת, "הבטחון שלי היה בקאנט, אז יש לו הרבה לאן להגיע. אבל אני הרבה פחות מפחדת להיכנס, להגיד שלום, ללחוץ את היד, לעשות את הטקסט. אז היו המון חששות שאני לא אהיה טובה בזה".
התפריט הרגיל. אבל הנה, בסוף זה קרה.
"בסוף התרכך בי משהו, ואמרתי 'יאללה, מה יכול להיות. מקסימום אני לא אוהב את זה ואני לא אהיה שם', אבל בסוף התקבלתי. זה עניין של התבגרות. ככל שאתה מתבגר אתה מפנה יותר מקום, פותח את הסקאלה".
הכרת את הסדרה?
"לא ראיתי אותה, אבל חבר שלי, יונתן (לוי, הבסיסט של להקת 'איזבו'), היה מכור לזה. כשהיינו בבית, לא משנה מה היינו עושים – 'הו, יש 'השיר שלנו', מצטער, אני חייב לראות'. אבל יונתן, אנחנו עושים תקליט! אנחנו באמצע חזרה! 'מצטער, עכשיו שמונה. לא יכול'.
ומה הסדרה פתחה לך בתחום המשחק?
"בעיקר משהו בביטחון שלי נפתח. כל דבר שאני עושה המון, אני משתפרת בו בשלב מסוים, ואז מרגישה יותר טוב לגבי עצמי. עכשיו אני לא אפחד ללכת לאודישן של סדרה, כמו שפחדתי פחד מוות עד היום".
קשה לך לראות את הסדרה?
"בהתחלה לא רציתי לראות, ואחר כך כן. בהתחלה זה קשה, את רואה רק את הדפקטים שלך, לא רואה שום דבר טוב. אבל לאט לאט את נרגעת ומתחילה ללמוד מזה".
קטע מ"השיר שלנו". צפו כאן (yes)
איך הסתדרת עם עבודה על שתי הסדרות במקביל?
"היו כמה ימים של התנגשויות קשות שעשיתי את שניהם באותו יום. זה נחמד, אני חייבת להודות. נחמד בדיעבד. זה מספק מאוד. באה הביתה מאוד מסופקת, והולכת לישון בלי לעשות שום דבר. מרגישה את הגוף כבד".
את רומזת שאת מנסה להתיש את עצמך פיזית עד שלא תרגישי כלום?
"אה.. יכול להיות".
זה נחמד, אני אזרוק לך ספקולציות אבחוניות כאלה ו..
"ואני אשלם לך 650 שקל".
ובכל זאת?
"מבחינת העומס היה מאוד קשה. ישנתי בדרך במונית שלקחה אותי מפה לשם. הסתדרתי עם זה איכשהו, אני אוהבת לעבוד קשה לעשות הרבה דברים, יש לגיטימציה להתלונן. הנה, אני לא מתלוננת על פארש. אני באמת עייפה".
עדיני. לא מכירה את מייקל לואיס
מומלצים
