שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: דנה קופל

    לא חד הורית. יחידנית. מבחירה

    תוך כדי תיאור חווית לידה מלאה הורמונים נשיים - מספרת גליה אליהו, רווקה + שניים, למה היא לא ויקי קנפו, איך היה בבנק הזרע ולמה החליטה לעשות ילדים לבד. וכן, היא יודעת מה אתם חושבים עליה (אגואיסטית, לוזרית, שונאת גברים, אמיצה). גאוות יחידה: טור חדש בערוץ הורים

    חדר לידה, אי שם במרכז הארץ. אני שוכבת על המיטה כשרצועות המוניטור כרוכות סביב בטני הגדולה. חוץ מפעימות ליבו של העובר, שתיכף יצא לאוויר העולם, החדר שקט לחלוטין. לצדי המיילדת, בעצמה בהריון מתקדם, חרישית ועניינית. על הכורסא מתרווחת אימי. כולנו עברנו לידות ואנחנו יודעות מה בלו"ז. אין לחץ.

     

    באופק אין מולקולת טסטוסטרון אחת לרפואה. כאן לא תישמענה צעקות נוסח: "משה, מה עשית לי?", בעיקר בגלל שמשה לא כאן, וגם לא יגאל, עמית או איציק. אני אם יחידנית. מבחירה.

     

    רווקה + 2

    בטפסים הממשלתיים אני מוגדרת כיום כרווקה+2. קצת יבש, אבל ממצה. פעם, מזמן, קראו לנשים כמוני "חד הוריות", אבל מאז העולם השתנה – או לפחות עולם המושגים. האבחנות בין הסטטוסים השונים התחדדו: השחורים בארה"ב הפכו "אפרו-אמריקנים", האסקימוסים מעדיפים להיקרא "אינוויט" ונשים שהחליטו מרצונן להרות, בדרך כלל מתרומת זרע, ולגדל את הילד בכוחות עצמן, בחרו להיקרא "יחידניות" או ליתר דיוק "יחידניות מבחירה" (תרגום של single mothers by choice).

     

    הצורך שלנו בהגדרה עצמית התחדד דווקא אחרי מאבקן האמיץ של ויקי קנפו וחברותיה, אשר התקבע בתקשורת ובציבור כ"מאבק החד הוריות". עם כל הפרגון שאנו רוחשות לנשים אלו, האמת היא שאנו לא "מאותו הכפר". ההבדלים בינינו רבים, והעיקרי שבהם הוא העובדה הפשוטה שגרושות אינן חד הוריות, שכן לילדיהן יש אבא.

     

    אולי הוא לא מתפקד, אולי הוא לא מבקר את ילדיו, אולי הוא משתמט ממזונות – אבל הוא קיים. לעומת זאת, במשפחתנו הקטנה יש הורה יחידי – אני. ויש הבדל משמעותי נוסף: בעוד שהגרושות, האלמנות והנטושות לא תכננו בדרך כלל לגדל לבד את ילדיהן, על כל המשתמע מכך, הרי שאנו לא העלנו על דעתנו אפשרות אחרת, ולכן גם נערכנו לכך – נפשית, כלכלית, משפחתית וחברתית.

     

    רגע ששווה הכול

    בישראל יש כיום אלפי יחידניות, כשלכל אחת הסיפור והרקע שלה, אבל אם תשאלו מי היא היחידנית הטיפוסית, נראה לי שזו... אני. כן: רווקה חילונית (יש גם דתיות, תתפלאו), על התפר שבין סוף שנות השלושים לתחילת הארבעים; בעלת מקצוע חופשי (עורכת דין, איך לא?); לא נתמכת על-ידי הממשלה, אלא להיפך לגמרי – מרוויחה בסדר ומשלמת מיסים לרוב, מכל הסוגים והמינים; בעלת משפחה ליברלית ותומכת וחוג חברים אוהד.

     

    בינתיים, הצירים מתגברים ומתחזקים. מזלי שנערכתי גם לזה והתחמשתי מבעוד מועד באפידורל. והנה מגיע הרגע המרגש והחשוב ביותר, הלידה עצמה. עכשיו לדחוף, עוד, עוד, עוד, עוד! והנה הוא, הקטן המתוק שלי, בכבודו ובעצמו, נושם נשימה ראשונה, מופתע מהפמליה הנשית הצוהלת שבאה לקבלו לעולם, פועה קצת ואז מתכרבל בזרועותיי ומציץ עלי בסקרנות בעיניו הכחולות. אני מאושרת. הרגע הזה שווה את כל המאמצים והקשיים שהיו וגם את אלו שעוד יהיו.

     

    אמיצה?

    עכשיו, כשקצת הכרתם אותי, בואו אספר לכם מה אתם חושבים עלי, בבחינת "הכה את הטוקבקיסט". אז ככה, יש חמש אפשרויות עיקריות, שניתן גם לשלב ביניהן: אני מניחה שאהנה מפירגון אמיתי בעיקר מנשים, בעיקר מהמילייה שלי, הרואות אותי בדרך כלל כ"אמיצה".

     

    מדובר ברווקות ואפילו בנשואות, שעד היום מתעוררות שטופות זיעה קרה כשהן נזכרות בשוק הפנויים-פנויות שממנו הצליחו להימלט, ובעובדה, שרק כפסע היה בינן ובין האילוץ לקבל החלטה – האם לגדל ילד לבד. במאמר מוסגר אני רוצה לומר, שכאם לשני פעוטות, אני רואה דווקא את הנשואות כאמיצות. להתנהל עם בעל וילד נראה לי קשה ומסובך פי כמה מההתנהלות שלי כיום.

     

    לוזרית?

    לעומת זאת, לא מעט אנשים יראו אותי כ"לוזרית" – כזאת ש"למרות שנורא רצתה, לא הצליחה לתפוס לה בעל, או לפחות בן זוג שיעשה לה ילד". אני בקלות יכולה לשמוע את הקולות האלו. אתם לא?

     

    אגואיסטית?

    ו-כן, יש לא מעט שיראו אותי כאישה טיפשה ואנוכית שלא חשבה או שפשוט לא איכפת לה מ"טובת הילד", שבוודאי זקוק לאבא ביולוגי בחייו. אחרים יראו אותי כפמיניסטית במקרה הטוב וכשונאת גברים במקרה הגרוע. יתכן שחלק אפילו ירחמו עלי ויחשבו שאני מסכנה ופתטית.

     

    ללכת עד הסוף

    ואיך אני רואה את עצמי? כיום אני חושבת שאני בעיקר בת מזל, ובצורה בלתי רגילה. אני מודה, מודה, מודה לאלוהים בכל יום על שהיה לי החופש האמיתי לבחור אם לממש את האופציה של ההורות ולהפוך לאימא.

     

    אני שמחה שכמעט ולא נתקלתי באילוצים חברתיים, כלכליים או משפחתיים. אני שמחה שיש לי רחם, למרות הטרחה הלא מעטה שהוא גרם לי כל השנים. אני שמחה שאני חיה במאה העשרים ואחת, שאת טכנולוגיית הפריון המצויה בה ניצלתי עד תום. אני שמחה ש"פתחתי חשבון" בבנק הזרע.

     

    אבל בעיקר אני שמחה שהחלטתי "ללכת עד הסוף", לעזוב חבר גרוש-פלוס-שלושה שלא רצה עוד ילדים, לעבור את כל הויה-דולורוזה הבירוקרטית בבנק הזרע ובמחלקת ה-IVF, שלא לדבר על ההריון והלידה עצמה – ולהביא לעולם את בני הקטנים. כי בסך הכול, ככל שעובר הזמן ואני רואה איך הם גדלים, טובי מזג ומאושרים להפליא, נראה שאולי בכל זאת עשיתי משהו טוב.

     

    זה לא שאני לא שומרת קצת כסף בצד בשביל הפסיכולוגים שיהיו להם בגיל ההתבגרות, ליתר ביטחון, אבל בסך הכול, עמדתי בכבוד במבחן התוצאה, ועשיתי זאת בדרכי שלי, הדי נון-קונפורמיסטית. נו, יחידנית.

     

    • הכותבת היא אמא לשניים.

    פורסם לראשונה 31/01/2007 10:01

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גליה והילדים
    צילום: דנה קופל
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים