"להעתיק את בטהובן" - קומפוזיציה איכותית
ראיתי את "להעתיק את בטהובן" בהקרנה חגיגית בנוכחותה של הבמאית אניישקה הולנד. מטען הציפיות היה קל, והכיל רק את הערצתי למלחין הגדול הזה.
לא ראיתי את הסרט הקודם שנעשה עליו - "אהובתי הנצחית" (עם גארי אולדמן), ולא את סרטיה הקודמים של הבמאית (שאחד מהם "אירופה, אירופה" אפילו זכה להצלחה מסוימת בארץ).
הסרט הוא שחזור פיקטיבי לשנותיו האחרונות של בטהובן בוינה. אנה הולץ היא מעתיקת תווים יפה (דיאן קרוגר, "האוצר הלאומי"), התלמידה הטובה ביותר לקומפוזיציה בבית הספר למוסיקה, הנשלחת לסייע למלחין ההולך ומאבד את משמע אוזניו, לסיים את הפרטיטורות הסבוכות של הסימפוניה התשיעית, כמה ימים לפני הצגת הבכורה.
הבטהובן (אד האריס) שהיא מוצאת הוא אדם החי את אמנותו באופן קיצוני בתוך חדר מצחין שורץ עכברושים. האיש הבהמי והגס לא ממש דופק חשבון לאנשים סביבו, ומתעמר באסיסטנטית הזכה במה שנראה כמו סדרה של מבחני קשיחות שנועדו לבדוק עד כמה היא נחושה בדעתה להצטרף, ולו לרגע, לשגעונו.
מכאן ואילך פוסע התסריט בנתיב הבטוח של סרט הוליוודי טיפוסי המתאר מערכות יחסים של מורה ותלמיד/ה, עם כל העליות והמורדות המוכרות לנו מסרטים כמו "לאדוני באהבה", "גבירתי הנאוה", "גוד וויל הנטינג" וכד'.
הסיפור עצמו לא כ"כ חשוב (אבל אני בכ"ז נמנע מלספרו, כדי לא לפגום בהנאת אלה שיצפו), מה גם שאין לו שום ערך היסטורי. מה שכן חשוב, לדעתי, והסרט מדגיש זאת היטב, היא אהבתו העצומה של בטהובן למוסיקה.
אד האריס מגלם נפלא את הדמות של המלחין המוטרף, שמתעלה לפסגות של יצירה חרף חרשותו. מוטיב זה בא לידי ביטוי בסצינת השיא של הסרט, שהיא כמובן השמעת הבכורה של הסימפוניה בפני קהל הפכפך ומפונק, שבאותה תקופה היה רחוק מלהיות שבוי בהערצתו את המלחין. ההברקה התסריטאית בסצינה הזאת פשוט שווה את כל הסרט, ומצליחה לקחת אותו, ולו לכמה רגעים קסומים, אל הגבהים השמיימיים שהתכוון לה בטהובן עצמו ביצירתו, מה גם שאפילו חובבי המוסיקה לא יוצאים מופסדים.
משם סלולה דרכו של הסרט היטב לדיון חצי-פילוסופי-חצי-דתי על משמעות הדת, אלהים, האהבה ועל מקומה של המוסיקה בכל זה. "המוסיקה היא שפתו של אלהים" אומר בטהובן. לא צריך להאמין באלהים כדי להסכים איתו.
המשחק של שתי הדמויות הראשיות מצוין. אד האריס ראוי, לדעתי, למועמדות לאוסקר, על משחקו כאן. הוא מצליח להשכיח במחי יד את כל האמריקניזמים שלו ולבנות דמות משכנעת של אמן גדול אך מיוסר, בוטה וגס רוח, ויחד עם זאת אנושי, רחב לב ומלא באהבה למי ומה שהוא מוצא ראוי לאהבתו.
דיאן קרוגר נותנת הופעה טובה בתפקיד העזר שכנגד היעילה והחזקה, למרות מראה השברירי. בולט לטובה גם ג'ו אנדרסון האלמוני בתפקיד קרל, אחיינו הפוחז של "המאסטרו" (בימים שהמלחינים הגדולים באמת היו זכאים לתואר הזה).
השחזור של וינה של תחילת המאה ה-19 (הסרט צולם באיזו עיר עתיקה בהונגריה) עונה על הציפיות מסרט "תקופתי", פחות מוקפד הוא סגנון הדיבור (והמבטא) של השחקנים, שמשתמשים בביטויי סלנג מודרניים באנגלית שספק אם זה היה תרגומם מהגרמנית העתיקה של אותם ימים. אבל הדבקות באמת ההיסטורית, כאמור, לא ממש חשובה. חשובה האמת של הסרט - האהבה למוסיקה.
לא נשארתי לשיחה עם הבמאית אחרי ההקרנה (הרכבת האחרונה לת"א כבר חיכתה) כדי לשמוע את תובנותיה של הולנד על הסרט, ועל כך חבל.
הסרט יוצא להקרנות מסחריות בשבוע הבא ברחבי הארץ - מאד מומלץ לאוהבי מוסיקה בכלל, אוהבי בטהובן בפרט וחובבי התשיעית במיוחד.
7.5 בסולם טמפיקו.
