"מישהו לרוץ איתו" מעלה זיעה קלה
"מישהו לרוץ איתו" על פי ספרו של דוד גרוסמן עוקב אחרי אסף (יונתן בר אור), נער המתגייס למציאת בעליה של כלבה עזובה. במסעו אחר תמר (בר בלפר) בעלת הכלבה הוא פוגש באנשים מתוך עולמה ואלו חושפים רמזים אודות דמותה המרתקת.
במקביל לנסיונות ההתחקות אחריה אנו חוזרים לימים שקדמו להיעלמה ויוצאים עמה למסע חיפוש אחרי אחיה הגדול (יובל מנדלסון).
"מישהו לרוץ איתו" הוא סרט מקסים, קליפי, לא רע בכלל מן הבחינה הויז'ואלית, מגובה בקולה הענוג של בר בלפר ובמשחק מצויין של כל שחקניו.
יוצאים מן הכלל הם צחי גראד, רינה מטטוב, נעמי פולני ויובל מנדלסון, כולם דמויות משניות צבעוניות ושונות בתכלית זו מזו. הרבה זמן (מאז "שנת אפס") שלא ראיתי ביצועים כאלו.
בר בלפר מוכשרת אבל היא כל כך כל כך מיה מרון! בהבעות פניה, בדיבור, במראה. לא יאמן ממש. היא משחקת לא רע בכלל אולם אם יהא עליה לבחור אי פעם בין קריירת משחק לקריירת שירה אני ממליצה לה על האפשרות השניה.
יונתן בר אור מקסים ומתוק ואני צופה לו גדולות ונצורות כאשר ישתפשף על סטים נוספים וראויים לא פחות.
לא קראתי את הספר אך מאוד אהבתי את התסריט. לאור העובדה שמדובר באדפטציה של נח סטולמן אני רואה בכך הישג גדול.
יחד עם זאת הרגשתי שחוסר ההזדהות שלי (שהיה "כמעט" אבל לא "ממש") עם תמר נבע מן הבימוי. מתברר שתקריבים אקראיים משהו לא מספקים את הצופה.
הבליל הקליפי מרחיק אותו וגם כשהוא "נהנה" ויז'ואלית הוא לא מרגיש. הסרט הזה מצולם לפרקים נקי מדי וצבעוני מדי.
הקונפליקטים של בני הנוער הנמצאים במצוקה תחת משטרו של פסח, האיש שמשתמש בהם ומשכן אותם במבנה נטוש של בית חולים, עצומים וכואבים אך המצלמה לא כואבת וגם לא הפילטרים או הצבע.
האם הבמאי כואב? האם התסריטאי כאב בעת כתיבת התסריט? בסרטים מסוג זה הכאב של היוצר לא פחות חשוב מזה של הדמויות ומזה של הצופה. רציתי קישקע וקיבלתי פולקע.
בסיכומו של דבר הסרט ראוי לצפיה, מעניין, משובח מבחינת תסריט ומשחק.
