והנה נשארת מאחור

אני שיכור. לאחרים זה גורם לעשות טעויות עם כל מיני שמנות מחרידות ואחר כך להקיא. לי זה עושה להקיא מילים. כלומר, בדרך כלל זה עושה. עכשיו לא. עכשיו אני סובל מבלוק כתיבה, ולא מאלה שלוקחים לבית הספר. בלוק במובן של עוצר. לא יוצאות מילים. המקלדת חרמנית אש, המסך ריק כמו בר שכונתי ברמלה, ואני אילם. אילם כמו הלן קלר.

ברור לי למה זה קורה דווקא כשאני מנסה לכתוב על מאיר אריאל, האיש שהמציא את המילים שאני כותב, ואם לא ממש אותן אז את איך שהייתי רוצה להשתמש בהן, להתייחס אליהן ולהבין אותן. "יראה" קוראים לזה, ומספרים שזה אמור לקרות לך כשאתה פוגש את אלוהים. עכשיו אולי אתם כבר מבינים אותי?

21:00 בקיבוץ יפעת. הגענו שעה לפני בשביל לגלות שכדי לשתות נוזל שהוא לא מים או שתן עגלים צריך לנסוע לרמת ישי. יש לי בקשה כנה ממי שחושש לעתיד הקיבוץ: תבדוק קודם למה אין שם ברז בירה. התשובה "פשוט אין, ותפסיק לנג'ס טמבל" תהלום את השאלה וגם תסביר מה הקשר בין קיבוץ יפעת למאיר אריאל. האמת היא שנסענו כל הדרך מתל אביב לקיבוץ יפעת בשביל הופעה של חווה אלברשטיין.

הפרט הזה גרם לכם לעבור ל"נשים שאנחנו אוהבים"? אני לא מאשים אתכם. נשארתם? אז בואו תשמעו משהו: אלברשטיין היא אחת מענקיות המוזיקה שקמו לעם היושב והשותה בציון, כשיש לו איפה. דבר אחד אפשר להגיד על ההופעה שלה, וזה בדיוק הדבר שהאוהדים של הבוסטון סלטיקס ממלמלים לעצמם כשהם קמים בבוקר אחרי שהם שוב חלמו שהקבוצה שלהם ניצחה: אין דברים כאלה. אישה אחת עם גיטרה עומדת מול כל הציניות של העולם, כולל 800 קיבוצניקים שאין להם בירה ובכל זאת הם נראים שמחים, ונותנת הופעה שמרעידה לכל הלולנים את הביצים. אישה אחת שהוציאה יותר מ־50 תקליטים, והיתה יכולה לעמוד שם ולשיר קלאסיקות של עצמה עד מחר בצהריים. ותשמעו מה אני אומר לכם: לא היו נגמרים לה הלהיטים.

לקול של חווה אלברשטיין אין גיל, אבל הוא מערסל את הילדות שלך ומנענע אותה בדיוק בקצב הנכון. אתה יונק גם את המילים הכי בנאליות שנעטפות בחיוך אימהי, ומגיעות מעומק שמזכיר חיבור בין טום יורק לג'וני מיטשל. מצד אחד יכולת ווקאלית נדירה, מצד שני האפשרות להפיח במילה משמעות שלא היתה בה קודם בעזרת הקול בלבד. ביום בהיר אפשר לשמוע מה היא חושבת בזמן שהיא שרה.

הלך הבלוק

עכשיו אני רוצה לכתוב על מאיר אריאל, ועל מה שהוא עשה לשפה העברית יחד עם עוד כמה מבני דורו, כולל חווה אלברשטיין. איכשהו הוא עשה את זה יותר טוב מכולם.

בתור בן תמותה, אני חושב יש תכלית. לא זוכר מתי הבנתי שמאיר אריאל המציא את האלוהים של הישראליות. אולי ב"ירושלים של ברזל", אולי ב"אצל ציון", אולי ב"שיר כאב", אולי ב"עברנו את פרעה". במהלך שפינוזאי משהו, הוא טווה תשובה ל"מיהו ישראלי", ואז גם נתן הגדרה משלו לאלוהים של אותו ישראלי, ועבד אותו באדיקות תוך קיום מצוות השפה. הוא אמנם עשה את זה יחד עם חברים כמו יוסי בנאי, אריק לביא, אריק איינשטיין, שלום חנוך, זוהר ארגוב ועוד המון, אבל היה הראשון ללטש את השעטנז שנחת בארץ והתגלגל במעברות ובקיבוצים. הוא היה הראשון שהתייחס אליו כאל מקשה אחת למרות כל השוני, והראשון לחספס אותו לצליל מוכר. זה, כנראה, גם מה שמעצבן הרבה אנשים בכתיבה שלו: הוא כותב אותה בתוך המציאות שלנו בלי הנחות, בלי להתייפייף, בלי לעגל פינות, בלי להתנצל. ומה לעשות, רוב האנשים לא מגיבים טוב לפוטו רצח. בעיקר אם זה פוטו של רצח עם.

הישראלי האריאלי הוא ישראלי בכפכפים שנוסע באוטובוס, הולך לים, אוכל על האש, מוטרד מתלאות היום אבל גם מחובר חזק לשורשים. בעיקר לאלה שאשכרה צומחים באדמה. הוא היה משורר של כל הישראלים, אבל בעיקר של כל הגברים. אחד שכיף להעריץ. קשוח כזה, צנחן, נראה טוב, עם חיוך אדיש של אחד שמבין על מה אתה חושב ברגעים הגבריים הכי דפוקים ומתסכלים. אחד שלא מתבייש להתפייט, אבל ברגע המתאים מפסיק לשיר, ומדקלם או מדבר את המילים שלו בדיוק בקצב שאתה מרגיש אותן.

אם חווה אלברשטיין מערסלת ילדויות, אז מאיר אריאל מסלסל את עשן הסיגריה שאתה נושף. צובט בשבילך איזה טוסיק חמוד. גורם לך לחשוב אם כדאי להתגייס לקרבי או להשתחרר מהצבא על נפשי, אם אתה בוגד או מתאהב מחדש ואם להיות חננה קבריולט או מורד. ואת כל המורכבות הזאת הוא משורר בפשטות נונשלנטית לא מיוסרת, ובטון שלא נותן לך לדעת אם הוא בעצמו החליט או שהוא עדיין מתלבט איתך.

אם אלברשטיין מחייכת לתוך המילה, אז אריאל חוגג איתה. משתגע איתה, רוקד איתה, ואז מניח בצד ולוקח אחת אחרת. וההיא, החדשה, מתמסרת לו גם היא ולא מבינה שעוד מעט השיר שלה ייגמר ומילוליטה אחרת תחליף את מקומה — לא משנה מאיפה היא באה, מה רצתה להגיד ואת מי התכוונה לחנך. הדון ז'ואן של השפה יעשה בה מה שהוא רוצה וימשיך הלאה, או יחזור אחורה. מה שיתחשק לו. ואם זה לא מצלצל נכון מבחינתם של אליעזר בן יהודה ואבשלום קור, שיחפשו מי יטלטל אותם.

השירים האריאליים כל כך חזקים, עד שלפעמים נדמה שהמוזיקה שלו היתה רק תירוץ לשחרר מילים. הם מקושטים בפשטות, אפילו שהטקסטים שלהם הם אולי הכי מורכבים שנכתבו אי פעם בפזמונאות הישראלית. טקסטים שמבטלים את האפקט המשתק של חוק הסתירה ומאפשרים לבחור טיול במסלול הלא מסומן של החיים והעברית. שוטטות על קו התפר שבין העיקר הנורמלי לכאורה, והתפל המטורף לכאורה, ואת האפשרות להחליף ביניהם ולראות שלא קורה כלום.

יש בשירים האלה עיסוק בדקויות שמאפיינות את מה זה להיות גבר שנמצא במרכז הקונצנזוס היצרני (מזכיר הפאקינג קיבוץ) ולגמרי מחוצה לו (ארול, או מוצץ גבעול מתחת איזה גשר); נוודות שנולדת מאורגיה של מקורות, שואבת הרבה מהמסורת היהודית התנ"כית, ובאותה נשימה מבקרת את המוסד הרבני (מדרש יונתי); אוהבת ושונאת קיבוצניקים וערבים; סוגדת לנשים ודוחה אותן, ולא מוותרת עליהן או להן; משלבת את הרצון להיות זמר, שאנסיונייר, טרובדור, מדבר, ולתעד אימפולסיבית עד שהמילה תכאב.

אריאל היה נביא זעם נעים הליכות, שמצא את רגעי הקודש בחול והנכיח את הטריוויאליות המונוטונית של האל באיזה טריק אה־לה־בודהיסטי. תמיד בסנדלים, גם ברגעי ההכרעה וגם ברגעי ההחראה, לא התרגש יותר מדי משום דבר שהוא ראה ולא התיימר להתערב, לייעץ ולחנך. קידש את המילים ואז הזנה אותן, והראה לך שגם ככה הן הרבה יותר טעונות ממה שהן חשבו שהן יכולות להיות.

שתי סטירות, לא התעורר

ב־2 במרץ הוא היה צריך להיות בן 65, מה שאומר שההלוויה היתה ביולי לפני שמונה שנים. אני זוכר טוב את הבוקר הזה. בדיוק הוצאתי מהספרייה של הקומונה את "איים בזרם", שם של ספר שאחריו יבוא לנצח המשפט "מאת ארנסט המינגווי, תרגם את זה יפה אהרון אמיר". לפני שהגעתי לעמוד 5 התקשר א' וסיפר לי שמאיר מת. בלי לדבר על זה יותר מדי נסענו למשמרות. כולם היו שם: מעריצים, חברים ודור שלם של נפילים מזמרים.

נגמרים ההספדים. חנן יובל נותן את "אגדת דשא" באקפלה וכולם נחנקים. בזווית העין אני קולט את אריק איינשטיין דומע. עומדים עוד קצת ומתפזרים. אזור הקבר כבר נטוש כשאיזה חייל לשעבר מגדוד הצנחנים של מאיר תופס את המיקרופון, ואחרי צפצוף מרגיז זועק שלום אחרון לצנחן המזמר. אחד מהגדוד, עילג, לבד על הקבר, אחרי שכולם כבר הלכו, מזכיר לך מי זה מאיר אריאל ולמה רק בהלוויה שלו זה יכול לקרות.

כמו באיזה משחק "עמודו" מורבידי, כולם נעצרים. בזווית העין, אריק איינשטיין מחייך.