הכל חוזר אליך - בומרנג של שריטות
כאילו לא הפנמתי את הביטוי "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", אני מוצאת את עצמי פוגעת בבחורים שלא עשו לי רע, ממש באופן בו בחורים פגעו בי. השאלה היא, מה קדם למה
כשקראו לנו בשמות גנאי שהיינו ילדים קטנים, ניסינו להתגונן עם הפזמון הידוע "נה נה נה נה נה נה, הכל חוזר אליך". היום חשבתי לעצמי, כמה שזה נכון! לא סתם איחלנו איחול זה לשונאינו. כבר בגיל צעיר ידענו שזה באמת יחזור אליהם כמו בומרנג.
כמה פעמים אמרתי לחברות שלי על מישהו, "איזה מניאק", כשקוננתי על מעלליו האכזריים. אבל אם אני אהיה מאוד כנה עם עצמי, האמת היא שההתנהגות שלי כלפי בני המין השני היא לעיתים לא פחות מגעילה. אני די בטוחה שיש לפחות כמה בחורים שהספיקו להטיח בי לא מעט קללות, ואולי אפילו יותר גרועות מסתם "מניאקית".
כי גם אני מוצאת את עצמי לא פעם, כמו בסרט נקמה, אבל בלי להתכוון ממש, מתנהגת באותם קודים לא מוסריים כלפי גברים מסויימים, והכי גרוע ללא נקיפות מצפון מיותרות ומייסרות. כאילו הביטוי הידוע "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך" מעולם לא הופנם אצלי.
הזדמן לי לצאת עם כאלה שפלירטטתי איתם בלי סוף בפגישה הראשונה, בעוד שלמעשה לא היתה לי כוונה לראותם פעם נוספת. היו אחרים ששימשו למטרות כמו חיבוקון פורטה, אם לאמץ את הביטוי של גיגה. והיו כאלה ששימשו אחלה פרטנרים לבילויים וטיולים. אפילו היה לי פעם חבר לסרט - היינו יוצאים אך ורק לקולנוע. וכמובן, בל נשכח את אלה שדחיתי בצורה הכי לא ראויה, שעד היום כשאני נזכרת בסיטואציה, אני חושבת שהתנהגתי ממש כמו מכשפה.
אז בזמן האחרון אני מרגישה שמישהו שם למעלה דואג "להחזיר" לי על כל מעלליי. למשל, הכרתי בחור חדש לא מזמן, ובאמת אחרי תקופה לא קצרה שהיתה גדושה בשיממון ושיעמום, סוף סוף מצאתי את עצמי מתלהבת ממישהו. הכל היה נחמד ויפה, עד שהגעתי לדירתו. או יותר נכון, עד שהגעתי למיטתו. מהרגע שעשינו את המעבר מהסלון לחדר השינה, חל בבחור טוויסט מטורף, ופתאום הוא גילה חוסר עניין מוחלט, כאילו לא היו שם קודם מזמוזים ושאר משחקים מקדימים.
הוא נותר ממש במרחק נגיעה ממני
הוא התחיל לתרץ כל מיני תירוצים, למה בעצם מכאן אנחנו לא מתקדמים לשלבים הבאים, ונותר כמו נציב מלח בצידו השמאלי של המיטה, ממש במרחק נגיעה, אבל באופן שמאוד רחוק מהתממשותה.
הייתי המומה מעצם הסיטואציה, בה נתקלתי בפעם הראשונה בחיי - בחור שנמצא במצב אינטימי שכזה לידי, ובוחר פשוט להתעלם מעצם קיומי. וגרוע מכך, אחרי מספר דקות של שתיקה מעיקה, הרגשתי שהוא פשוט סופר את הדקות עד הרגע שאצא מדירתו ואיעלם לו מהפרצוף. אז עשיתי את הטעות הרשמית הראשונה והתחלתי לנסות לדבר על ליבו, בניסיון נואש להבין מה כאן בעצם הבעיה. אבל זה לא ממש משנה מה היה בוחר אותו בחור לומר, אני מבחינתי קיבלתי דחייה. כזו שמרסקת את האגו, מחסלת את הביטחון העצמי וגורמת הרגשה מאוד, אבל מאוד לא נעימה.
אחרי התקרית ההיא, לא יכולתי שלא להרגיש שיש כאן איזשהו כוח לא ברור בעולמנו, הדואג שיהיה שוויון כוחות בין כולם, לפחות בכל מה שנוגע לענייני נקמה. פשוט שאלו את עצמכם, "האם פעם דחיתי בצורה גועלית מישהו שלא ממש ענה על ציפיותיי?" אם כן, כנראה שהדבר עתיד לקרות גם לכם בשלב כלשהו בחייכם.
השאלה כאן היא מה קדם למה - אם מלכתחילה לא הייתי מעיפה את הבומרנג לאוויר, האם לא הייתי נפגעת חזרה? או במילים אחרות, אם מאז ומעולם הייתי סוּפר נחמדה, ולא הייתי משלה אף בחור שלא היה לי עניין רציני בו, האם לא הייתי נידונה לעבור את כל החוויות הצורבות שאני חווה?
נראה שהתשובה היא שלילית. המסקנה היחידה שאני מצליחה להגיע אליה בעניין זה היא: כשמגיעים לשנות ה-20 המאוחרות, ובוודאי לשלבים מתקדמים יותר, המטען שאנחנו סוחבים עלינו הולך ונעשה כבד יותר. עברנו כמה וכמה חוויות לא נעימות, פגשנו אנשים עם לא מעט שריטות, ולפעמים כבר נוצר בלבול כזה עמוק, שאנחנו עוצרים את עצמנו ושואלים "מה בכלל אנחנו מחפשים?" מבלי שיש בידינו תשובות ממש ברורות.
אז מה בסוף אנחנו מוצאים את עצמנו עושים - מגששים. אבל מה לעשות, גישוש זו לא עבודה קלה. וכשאנחנו מתקדמים בשלבי הגישוש ומגלים שהאדם מולנו הוא לא בדיוק האחד המתאים, אנחנו לפעמים משאירים אותו שם ברקע, רק כדי לתת לו לענות על צרכים מסוימים. ובפעמים אחרות, לא ממש נעים להודות, אנחנו מעיפים אותו בבעיטה, וכמה שיותר רחוק. ואז נדמה לנו שמישהו מעיף אותנו בבעיטה חזרה - כמו הבומרנג.
האימייל של מיצי
איזה מניאק! את לא מאמינה מה הוא עשה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
