רגיש מדי: כשכל נגיעה בילד מובילה לצרחות

בשנות ה-70 העלתה לראשונה המרפאה בעיסוק האמריקאית ג'ן איירס את ההשערה שאצל חלק מהילדים קיימת הפרעה בוויסות התחושתי. מאז נערכו מחקרים שביססו את הידע על ההפרעה הזו, שממנה סובלים על פי ההערכות כ-10 אחוז מהילדים.

ההפרעה משפיעה באופן ניכר על ההתפתחות התחושתית, המוטורית, הרגשית והחברתית של הילד, מקשה על ההסתגלות התקינה שלו לסביבה ועשויה להשפיע גם על אישיותו ועיצוב אופיו כבוגר.

מהו הוויסות התחושתי?

התפתחות התינוק והתקשורת שלו עם הסביבה מרגע לידתו מתבצעת בין השאר, באמצעות המגע. האם מלטפת, מורחת משחה, מחתלת, מנקה, רוחצת - פעולות שכולן כרוכות במגע. אלא שרגישות יתר של המערכת הטקטילית, האחראית על תחושת המגע, יכולה להוציא את התינוק מדעתו. התוצאה: צרחות, בכי ואי שקט, כיוון שהתינוק אינו יודע לבטא את מצוקתו בדרך אחרת.

התוצאה: ילד מתכנס

ילדים הסובלים מרגישות יתר למגע עלולים לפתח אישיות נמנעת ומתכנסת. הם לא אוהבים לשהות בחצר, שונאים הפתעות, וכל המהלכים בחייהם חייבים להתבצע בדרכם שלהם. ילדים כאלה מתקשים לגעת בחימר, בבצק, בצבעי ידיים. הם לא רוצים להתלכלך, לא אוהבים חול, לא אוהבים דשא. יש להם בעיה עם בדים מסוימים על הגוף, מה שכשלעצמו הופך אותם לנוקשים. הם גם לא סובלים נשיקות, ואם לא הצליחו להתחמק מנשיקה - ישפשפו את הלחי.

הסיבה: עוררות יתר

כל פעולה מוטורית של הגוף היא תלויית שיווי משקל. בלעדיה לא נוכל לבצע את כלל הפעולות התנועתיות, אלא שאצל חלק מהילדים המערכת הזו נמצאת במצב של עוררות יתר. ילדים שהמערכת הווסטיבולרית שלהם רגישה, חוששים להתנתק מהקרקע. הם נמנעים מלטפס על מתקנים, לא רוצים להתנדנד ופוחדים שיפילו אותם או שיזיזו אותם.

רגישות לטעמים

תגובת ההורים

התופעה עלולה לגרום לבעיות בקשר בין ההורה לילד. חלק מההורים עלולים לפרש התנהגות זו כדחייה שלהם או כעדות לתפקוד לא תקין שלהם, והדבר ישפיע על מערכת היחסים עם הילד. כשילד גדל בסביבה שבה מתנהלים ויכוחים בלתי פוסקים ומתחים, הוא עלול ללמוד להפנים דפוס זה של יחסים וליישם אותו גם עם דמויות אחרות בסביבה שלו. כך הוא הופך להיות וכחן ונוקשה. ואכן, ילדים עם רגישות יתר לעיתים קרובות מאוד וכחנים ודעתנים, שלא בטובתם, פשוט משום שזה דפוס היחסים הבסיסי שאותו חוו.

האבחנה

חרף ההבנה ההולכת ומתפתחת של הפרעת הוויסות התחושתי, הנושא עדיין אינו מוכר דיו לרבים מהרופאים, המטפלים, הגננות והמורים. הדרך לטיפול עוברת תחילה אצל רופא הילדים, השולל בעיה רפואית. מכאן מופנים הילדים למכון להתפתחות הילד, שם מבוצעת תצפית על הילד והאינטראקציה שלו עם הוריו ועם אלמנטים שונים בחדר. ההורים ממלאים שאלונים שונים, חלקם ממוחשבים. האבחנה עשויה להתבצע תוך זמן קצר.

הטיפול