כך נגמלתי ממשחקי מחשב והתמכרתי למשחקי תפקידים

משחקים! ספקתי את ידיי בחדווה. מה יותר כיף מלכתוב על משחקים. האם חושבים אתם לרגע שאכתוב על משחקי ספורט מסוקסים? על משחקי מין קינקיים במיוחד?

ובכן, בתור ילד שהביט בבוז על חבריו לכיתה מבעד לחלון, הבועטים בכדור מוזר על פני מגרש ירוק, וסב לשולחן בתור ווינקל, ההוביט החמוד אך הקטלני במשחק המבוכים והדרקונים, ברור שלא.

בואו נתחיל מהסוף. אני לא גיימר. לא היה לי ולא יהיה לי פלייסטיישן או Xbox. המחשב המסכן שלי בקושי סוחב אופיס. וכי למה זה, אתם שואלים, השונא משחקי מחשב אנוכי?

גמילה מרצון

ברור שלא. זוהי גמילה מרצון. המשחק האחרון ששיחקתי במחשב היה baldur's gate 2. התוצאה: לא קמתי ממושבי חודש וישבני צימח עובש. הגב קיבל צורה של כיסא של איקאה, ופטריות שמפיניון צמחו אל מתחת לעורי. כאשר אתם שומעים על גיימרים שנשותיהם זורקות אותן, אנא, הבינו לליבן. היה זה בדיוק אחרי שגמרתי את "דיאבלו 2" (כולל ההרחבה), ושני המשחקים הללו פשוט שתו חודשים מחיי.

או אז אמרתי די. מספיק! אני לא יכול להרשות לעצמי להכניס משחקי מחשב הביתה.

מאז, אני עומד בהחלטתי בגבורה. אני בא לביתי חברים, רואה אותם מבלים שעות בריסוק מפלצות, נלחמים אחד בשני, מחליפים דיסקים בקונסולות הרבות, וחוטפים יבלות באצבעות ובאגודלים. ואני? אני לא נוגע בזה. מה אני צריך לילות לבנים ובקרים טרוטי עיניים שבוזבזו על רמה 4 ב-god of war?

איפה החולצה של מטאליקה?

האם יכולים אתם לתאר את התגובות למשמע בחור בן 31 המשחק מבוכים ודרקונים? (להלן מו"ד). התגובות נעות בין מבטי בוז, רחמים, "פאתט", חמלה, לגלוג, או סתם תגובות כגון "אחי, ואיפה הסניקרס והחולצה של מטאליקה?", או התגובה האהובה עליי: "וואו, זה לא משחק של חנונים?"

אז כן, למשחק הספציפי הזה אני עדיין מקדיש את ימי חמישי. מהערב עד לפנות בוקר. כבר שש עשרה שנה רצוף. חנון, כבר אמרתי?

משחקים עם אנשים עדיפים

למי שלא יודע מה זה מבוכים ודרקונים, אומר רק שזה משחק שמערב קבוצה של חברים היושבים מסביב לשולחן, מגלגלים קוביות, מתייעצים בספרי חוקים, וחושבים שהם חיים בספר של טולקין. אין מנצחים במשחק הזה, והוא יכול לרוץ שנים.

בטח שאפשר להתווכח אם משחק אינטראקטיבי, בין אנשים שיושבים מסביב לשולחן, יותר מועיל למוח, לגוף ולנפש מאשר בהייה מול הטלוויזיה כאשר ג'ויסטיק מוזר מונח בידיך ואתה מקלל את האמאמא של המערכת כאשר שוב, המחשב ניצח אותך.

אני חושב שכן. יש הבדל בין משחק עם אנשים ובין משחק מחשב. מה לעשות, משחקי מחשב לעולם לא יחליפו את הדברים הטובים, וכמובן הרעים, שבאים כחבילה מול אנשים אחרים.

אני חושב שמשחק - כל משחק, הוא חיוני לאדם. ממש כמו מוזיקה או תרבות.

קלף לא צפוי

בין אם זה חמש אבנים, סנייק בסלולרי, פולשים מהחלל, world of warcraft או סוליטיר. בין אם יש אינטראקציה בין מכונה לאדם, או בין אדם לאדם, או בין כמה בני אדם למכונה וכו' - השיטה נשארת אותו הדבר.

במשחק תמיד יש קלף לא צפוי. תמיד יש משהו שאתה צריך להתגבר עליו באותו הרגע, באותה שנייה, והדבר הזה הוא מופלא בעיניי. הוא תורם כל כך הרבה להתפתחות האדם בפרט וכקבוצה, שזה בעיניי לא פחות מגאוני.

האדם נזקק למשחקים עוד מימי המערות, ולאורך כל ההיסטוריה האנושית אפשר למצוא עדויות על האדם כשחקן מלידה. בין אם זה בספורט, בידע או סתם, בלרדוף אחד אחרי השני ולשחק תופסת. אבל למה אני מפרט על האדם, כאשר כל אחד מכם יכול לצאת החוצה ולראות כלבים משחקים, חתולים רודפים אחרי כדורי צמר, תוכים שאוהבים לרכב על סקטים ועוד מגוון שעשועים שנראים כאילו הם פשוט טבועים לא רק במוח שלנו, אלא בעצם הוויתינו כיונקים.

האם צדקו נביאי המציאות המדומה?

ובמעבר חד מהפילוסופיה בגרוש, נשוב מעט לכניסת המחשבים לחיינו. אז ברור, יש לנו את פקמן, ופינג פונג, ודום, אבל אני חושב שכרגע הגענו לאיזה פסגה מוטרפת במשחק. משחק שמחליף את החיים האמיתיים. אני מתכוון כמובן, ל- world of warcraft. המשחק הזה הוא משחק פנטזיה קלאסית - אתה דמות, הורג מפלצות, אוסף זהב וקושר קשרים. אתה מסתובב בעולם שכולו דמויות כמו שלך ואתגרים ומפלצות. נשמע קלאסי, נכון?

אז זהו - שלא. עשרות (אם לא מאות) אלפי משתתפים מכל העולם מכורים למשחק הזה - פשוט, כי כל המשחק הזה קיים ברשת. חיים אחרים. פשוטו כמשמעו.

האם משחקים יחליפו את המציאות?

למה אני מתכוון? על שרתים אי שם ממוקם עולם שלם - יערות, ערים וימים, שבתוכם מסתובבים אנשים שונים מכל רחבי העולם שמגלמים דמויות שונות בעולם הזה. אתה כמובן מוגבל בבחירת הדמות (גזע, מקצוע וכו') אבל עדיין - אתה משחק דמות שאתה בונה, ואתה מתקדם בה. וכמובן, יש אינטראקציה מלאה בינך לבין השחקנים האחרים. אינטראקציה שמחליפה את התקשורת היומים שלך עם בני אדם אמיתיים אחרים.

בעוד שמשחקי רשת היו עוד הרבה מלפני WOW, איש לא התקרב לרמת הדיוק של משחק זה.

אנשים פשוט חיים דרכו את חייהם, ורבים גם מרוויחים כסף אמיתי על משחק זה. הם פשוט מוכרים פריטים וירטואליים תמורת כסף אמיתי ("רוצה שריון +5? תביא 20 דולר!"). זוגות נפרדים על רקע משחק זה, ורבים הזוגות שאף רבים ביניהם מי ישחק הלילה.

והנה אנחנו רואים משחק שאומר בבהירות וללא בושה: אנחנו באים להחליף פה את החיים שלך. תהיה מי שאתה רוצה, תעשה מה שאתה רוצה, אבל אלו החיים שלך. פה, במרחבים הוירטואלים. נקודה.

ובכן, האם נביאי המציאות המדומה של פעם צדקו? האם המשחק יהפוך למציאות אט אט? מי יודע מה יקרה בעוד חמישים שנה? האם יהיה לנו אולם הולוגרמות ממש כמו ב"מסע עם כוכבים"? איזה פחד.

ומה יקרה למוח האנושי המופלא? האם הוא יקמול אל מול עולמות פנטסטיים אלה, שמציעים לנו בריחה מהמציאות האפרורית הזאת? רק הזמן יגיד. ובינתיים, חבריי, אני חייב לארוז את הספרים וללכת לשחק מו"ד. בפגישה שעברה הקוסם שלי גסס ואני חייב להציל אותו. תאחלו לי בהצלחה.

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 13 של "זמן דיגטלי", מגזין ברזולוציה גבוהה. לחצו כאן לרכישת מנוי.