למה ללדת תשע פעמים? כדי לקבל עוגת גבינה

לרותי מלאו שנה. שנה חלפה. שנה של לילות מתישים, לצד חיוכים מתוקים, שנה בה הייתי צריכה לחלק את עצמי בין תינוקת שדרשה את כולי לעצמה, לבין אחים ואחיות שהזכירו לה שהיא לא בת יחידה.

שנה בה שאלתי את עצמי שוב ושוב איך מלהטטים בין בית, עבודה, ילדים ותינוקת ולא פוגעים באף אחד מהם?

התלהבנו מהשן הראשונה שבקעה, בדיוק כפי שהתלהבנו מהשן הראשונה של כולם, התרגשנו מן הצעד הראשון שהיא פסעה השבוע, כאילו חזינו בשבירת שיא במרתון שנתי. שנה בה למדתי שוב ושוב כמה צריך להעריך את השיגרה הברוכה.

"נשים מטורפות לחלוטין"

שנה חלפה, ואני מוצאת עצמי חוזרת במנהרת הזמן, עוברת את הלידה, מגיעה למחלקה. ההתרגשות, שיחות הטלפון, הפרחים, המתנות, וגם... היולדת ששכבה לצדי - אישה בת 36, סטטוס אחר משלי, בכל המובנים, שזו לה לידתה השנייה.

"לפעמים", כך שחה לי, "אני חושבת שאנו, עם הנשים, מטורפות לחלוטין". הפמיניזם שבי התעורר. פתאום מישהו שם אותי לדוברת של ארגון הפמינסטיות העולמי או לפחות הנציגה שלו במחלקה הזאת. "למה את מדברת כך?" שאלתי בצורה האסרטיבית ביותר ששארית כוחותי הרשו לי.

"כי אנחנו מוזרות מאוד. גם את עברת ייסורי הריון ולידה. לא מדובר בתקופה קלה, בלשון המעטה. מה גם שהיא מותירה עליך את חותמה עד סוף חייך - על גופך ועל נפשך. אז למה אנחנו כמהות כל כך להביא ילד ראשון? ולמה לאחר שנתיים-שלוש-ארבע, אנחנו כמהות לשני?"

"למה באמת ילדת את הבת השנייה שלך?", התעוררה סקרנותי.

"מה זאת אומרת למה? אני רוצה משפחה!"

"אי אפשר שלא לחסל אותה"

אז זהו. התחלתי לחשוב לי מחשבות. מתברר שישנן נשים שבעבורן לידה היא מימוש האמהות, חזון נשגב ונעלה שטבוע ברוב הנשים. ישנן נשים שעבורן לידה היא בניית תא משפחתי שיתרום לביטחונן האישי. ישנן שהשעון המתקתק העיר אותן משנתן הישר אל עולם האמהות.

ואני? אני מודה ומתוודה שהרצון שלי ללדת נובע מסיבה אחת פשוטה ואפילו מביכה. אצלנו ברחוב מי שיולדת זוכה לעוגת הגבינה של מיכל. מיכל כהן, הרשו לי להציג אותה, היא אם בישראל ומורה לכלכלת בית במשרה מלאה באחד מבתי הספר הגדולים. כל יולדת הזוכה לביקורה של מיכל, זוכה גם לעוגה שלה.

"רק כדי לקבל את העוגה הזאת ממך, אני מוכנה ללדת שוב", אני אומרת לה בכל פעם מחדש. מרגע היוודע התוצאות החיוביות של ההריון החדש, אני מתחילה לפנטז על העוגה של מיכל.

היא מדהימה, היא נימוחה, ואין סיכוי שאחרים יזכו ממנה ולו לפרוסה אחת דקה. אי אפשר שלא לחסל אותה עד תום.

"מיכל, אני בהריון!", היא הראשונה שזכתה לשמוע על ההריון של רותי.

"אל תדאגי, מלי, העוגה תגיע!"

רותי הגיחה לעולם בערב שבועות (מכאן בא השם רות), ומיכל הצליחה ללכוד שתי ציפורים במכה אחת. היש זמן מתאים יותר לשלוח עוגת גבינה ליולדת מערב שבועות?

ריח אביב ושבועות

אז הנה. שבועות בפתח, וריח של אביב באוויר. אני יכולה כבר לדמיין את השולחן המקושט בפרחים, את ענפי העץ שנפזר בסלון, את החצאיות הלבנות הפורחות שהבנות תלבשנה, והנה אנחנו הנשים מתיישבות לנו על הספסל, שוכחות מפגעי העולם ונוחתות למספר רגעים אל אי המתכונים.

נכון שנכין רק חלק קטן מהמתכונים שנריץ בינינו, אך אין כמו הדקות היפות הללו. מצאתי תירוץ לבקר את מיכל. היא כדרכה עמדה ליד השולחן, מרדדת בצק, ממלאה תבניות ובמטבח ריח של מאפים.

אני מנסה לנווט את השיחה ובעדינות לרמוז לה את בקשתי, והיא שופעת נדיבות כדרכה. "את רוצה את המתכון של עוגת הגבינה שלי? מה הבעיה? בשמחה".

ואני לא ממש שמחה, כי עד כמה שהמתכון הזה יוצא טעים, הוא יוצא טעים פי עשרת אלפים מהידיים של מיכל. לאצבעות שלה ניתנה מתנה אלוקית מיוחדת, שכל מוצר שהן נוגעות בו, הופך לטעם שמיימי מיוחד. אבל לנסות לחקות אותה לא יזיק.

מיכל מסבירה בעוד אני רושמת (המתכון המלא במסגרת). "רגע", היא עוצרת את שטף דיבורה. "עזבי, לא חבל על הזמן שלך? את רוצה שאכין לך אחת לשבועות? רותי בת שנה, לא?".

נכון, סיבה למסיבה.

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.