המחלות העולים

היה לי ברור שעם בנדמן — לשעבר חלפון, היחיד במשפחה שאני שומר איתו על קשר קבוע — זה לא יהיה פשוט. כלום לא פשוט כשהדברים מגיעים אליו. אפילו כשאנחנו קובעים להיפגש בקפה מתחת לבית שלו, משהו בדרך כלל קורה לו עד שהוא מגיע לשם: הוא פגש מישהו ועשה איתו עסק, הוא הלך אחרי מישהי, הוא אסף כלבלב חולה, הוא היה חייב להראות לאיזה עאבד או ויקטור שהוא קורע אותם בשש־בש. חכה שנייה, הוא יגיד, אני כבר מגיע.

ערב לפני היציאה, התקשר בנדמן עם כמה בעיות שמחייבות פתרון: למה הולכים רק 20 קילומטר (הוא כבר הלך 50 קילומטר בלילה אחד. בלי בעיות. בלי מפה. בג'ונגל של קניה). למה אי אפשר להתחיל את ההליכה אחר הצהריים (בנדמן מתקשה לקום בבוקר, ואין סיכוי שהוא יתעורר לפני 12). למה אני מתעקש שהוא יבוא עם נעליים (כי בדרך כלל הוא הולך יחף). ואיפה הוא יחנה את הפורשה הצהובה שלו (200 אלף דולר במזומן, יד שנייה כחדשה, מנציגו של אוליגרך רוסי כלשהו).

בנדמן, אספן וסוחר אמנות מהגדולים בתחומו בעולם, הוא מסוג האנשים שאומרים עליהם "צריך לעשות עליו סרט". אני קצת מבין בעסק של "חייבים לעשות על זה סרט", ויודע שזה משפט די שחוק ולא בהכרח נכון ברוב המקרים. אבל פה המקרה הפוך: על שי בנדמן, קו נטוי חלפון, צריך לעשות לא סרט אלא סדרה שלמה. אם רק היה אפשר לקבוע איתו משהו.

הסרת שיער בלובסטר

בכל זאת קבענו בבוקר. 6:00 בכביש שמעל נחל עמוד. הוא ינהג בלילה מביתו ביפו, וכך לא יצטרך להתמודד עם בעיות השכמה. ואכן, ב־6:00 יצא בן דודי היקר מהפורשה הצהובה עם גופייה, שורטס הדוקים ומחוררים, מרלבורו לייט וכפכפים. בידיו נשא שתי שקיות ניילון ענקיות. האחת מלאה בקופסאות חומוס, טחינה, לבנה וחצילים. השנייה בפיתות, לפחות 40. בקבוק קולה משפחתי היה תחוב לו מתחת לכל זרוע. אני מניח שאם מישהו היה מסתכל עלינו באותו רגע, הדבר האחרון שהיה מעלה בדעתו זה שיש לנו איזשהו קשר לשביל ישראל. אולי עסקת סמים, אולי פיקניק של סרסור ושומר ראשו.

בנדמן הביא גם חברה: כלבת שנאוצר מעורבת, שככל הזכור לי היתה בעיצומו של טיפול כימותרפי. אין סיכוי שנגיע ככה לארבל, הודעתי לו. לא עם הכלבה והשקיות והכפכפים. עלי, אמר בנדמן. גם הכלבה, וגם קופסאות החומוס והפיתות. אני סוחב הכל, מה אכפת לך. יאללה, זזים?

שילמנו לשני בדואים — שהיו בהלם רק מהצבע — כדי שישמרו על הפורשה עד שנחזור. הלכנו מטר וחצי, והתיישבנו לארוחת בוקר. פשוט עוד חצי מטר, והחצילים שתססו כבר ביפו היו מפוצצים את התרמיל. גם בלי החצילים היו מספיק סלטים אחרים, ובעיקר מספיק פיתות לכל מי שאי פעם טייל בשביל הזה. בין ניגוב לניגוב קלט בנדמן שמה שיש לי בתרמיל זה חטיפי אנרגיה, שקדים, צימוקים ושאר ירקות.

"אתה רואה", הוא אמר, "בגלל זה הבאתי את כל הקופסאות האלה. ידעתי שזה מה שאתה סוחב איתך בדרך. מה קרה לך, נהיית כוסית? מילא זה שאתה הולך ברגל, אבל התחלת גם לאכול אוכל של בחורות מרמת השרון. תכף תוציא לי תה צמחים מהתרמיל".

דחפתי את השקית עם המרווה והלואיזה עמוק פנימה, והעמדתי פינג'אן קפה על הגזייה.

"וואי", תפס בנדמן את הראש, "הבקלאוות!".

"איזה בקלאוות?".

"שכחתי באוטו מגש מלא בקלאוות. מה חשבת, שאני אבוא ככה בלי כלום?", וכבר הוא קם ורץ חזרה לפורשה כדי לחזור עם משהו קטן ליד הקפה.

בתום הארוחה, כשחצי יום כבר מאחורינו, בנדמן העלה הצעה פרקטית: מכיוון שאת שרידי הקופסאות עם החומוס והחצילים התוססים מאוד לא נוח לסחוב, ובגלל שלא יעלה על הדעת להשאיר זבל בטבע, ומשום שממש ליד השאירו מטיילים אחרים זבל משלהם, אבל ארוז בשקיות — למה שלא נעשה החלפות? ניתן לערימת הזבל שלהם את הקופסאות הנוזלות שלנו, וניקח משם את הזבל הארוז שלהם. עיקרון שימור הסביבה. אני לא מכיר עוד מישהו חוץ מבנדמן שהיה יכול לחשוב על רעיון כזה, ולהתכוון לממש אותו ברצינות. והאמת היא שלא היה לי נימוק ממש משכנע למה עסקת החליפין המזובלת לא ראויה לדיון. בסוף סחבנו בכל זאת את הזבל שלנו, שלא הפסיק לטפטף לנו על הגב עד סוף היום.

חלקו התחתון של נחל עמוד הרבה פחות מרשים מחלקו העליון, ולכן הרבה פחות מוכר והרבה־הרבה פחות מטיילים בו. עד לסיפון עמוד, אחת משתי האטרקציות בחלק הזה של הדרך (השנייה היא כמובן העמוד שנתן לנחל את שמו), היה לבנדמן את כל הזמן הדרוש לדון בסוגיה שמטרידה אותו הרבה זמן: איך זה שהוא כזה שעיר ואני לא? איך זה שמכל המשפחה הטריפוליטאית שלנו, שבכלל לא היה לו איתה שום קשר ממשי, דווקא הוא יצא כזה גורילה?

כשבנדמן נכנס למשהו, קשה לעצור אותו. פעם הוא ראה באיזה ערוץ נישה פרסומת או שקופית חסות של מומחה רוסי עם טכנולוגיית הסרת שיער חדשנית. אחרי חצי שעה הוא כבר היה אצלו בקליניקה. זה היה מאוחר בלילה, הקליניקה היתה בפתח תקווה והרוסי היה בדרך למסיבה. בנדמן שכנע אותו לוותר על המסיבה ולפתוח את הקליניקה באמצע הלילה. אחרי שעתיים הוא חזר עטוף בנייר אלומיניום ושלוק כמו לובסטר שיצא מסיר מים רותחים. גם הטכניקה של המומחה הרוסי לא היתה רחוקה בהרבה מזאת שנהוגה בטיפול בלובסטרים. לקח כמה שבועות עד שבנדמן היה יכול בכלל להרשות לעצמו לצאת מהבית, עם שיער או בלי. הפעם הבאה שנתקלנו במהפנט הרוסי היתה באחת מהתוכניות של רפי גינת.

בנדמן מצידו עבר לטיפול בלייזר. התחיל עם הבטן, ובקרוב יגיעו שאר החלקים. "הנה, תראה", הוא אמר והתחיל להתפשט באמצע הוואדי. לא ברור מה עובר על אנשים בהליכה הזאת, אבל זאת כבר פעם שנייה שחצי דרך הולכת על שיחה בנושא הסרת שיער.

מתוק לו מתוק לו

עוד פיתול ואדי, עוד סיבוב בסבך, עוד בדיקת עובי הפלומה בעורף, והנה הסיפון המדובר. שלמות בטון ומפעלי בנייה הם בדרך כלל הדבר האחרון שאתה רוצה לראות באמצע נחל בלב הטבע; אתה מעקם את האף ומקלל עמודים נישאים שחברת החשמל נאלצה לשתול באמצע המדבר, או טורבינה שחברת מקורות הציבה בלב יער. אבל מדרגות הבטון של סיפון עמוד — פאר הנדסי שהרטיט לבבות אצל כל מי שהיה ילד או נער בשנות ה־60 — הן יוצאות דופן. אבא שלך החזיק עיתון שעל השער שלו היה צילום של העוסקים במלאכה, המורה לגיאוגרפיה הסביר בהתרגשות את חשיבותו וייחודו, הטיול השנתי היה אל עמדת תצפית שממנה יכולת להשקיף אליו, וכולם שיננו את הפרשי הגבהים שעליהם היו צריכים להתגבר המתכננים שלו, בוני המוביל הארצי. נדמה לי שעד שחרור הכותל המערבי, המוביל הזה עם צינורות הענק ומדרגות הבטון היה מהדימויים החזותיים היותר נפוצים בתודעה הקולקטיבית שלנו.

הרעיון להוביל מים מהצפון לדרום לא היה חדש. כבר חשבו עליו בתקופת המנדט הבריטי, ואפילו החלו לשרטט תוכניות. כל מי שחי פה מספיק זמן ידע שעם כל הכבוד למפלס הכנרת, המים שזורמים אליה בשפע נדרשים לשתייה במקום אחר: במרכז, בדרום המתפתח, איפה שיש הרבה ברזים והרבה אנשים. התוכניות המקוריות וההגיוניות היו להתחיל את הטיית מי הירדן כמה שיותר צפונה. בעמק החולה, שם המים צלולים ונקיים, והפרשי הגבהים יאפשרו זרימה נוחה דרומה. אלא שההיגיון והצלילות ממש לא עניינו את הסורים. אפשר לומר שזה אפילו עצבן אותם. לא מעט פגזי תותחים וטנקים נורו בגלל התוכנית הזאת. הסורים לא רצו לשמוע על הגרוויטציה הנהדרת שהיתה אמורה לייצר חשמל ולדחוף בקלי קלות את המים — שקצת, בואו נודה בזה, גנבנו להם.

במקום לתפוס מים צלולים בצפון עמק החולה הגבוה, מתכנני המוביל הארצי נאלצו לשאוב מים הרבה פחות צלולים מהכינרת, הנמוכה בהרבה מהאופציה המועדפת. הם נדרשו לבנות משאבות רבות עוצמה, חויבו להחביא את המשאבות בתוך הר (כי גם אותן הסורים לא ממש אהבו), ונאלצו להתגבר על הטופוגרפיה הבעייתית של נחל עמוד. וכך הגענו אל הסיפון המדובר. זה שנחצב בדופנות ההר ומוביל את המים בלחץ מצידו הנישא האחד, לעומק של עשרות מטרים, ומיד מעלה אל צידו הנישא האחר. צ'יק וצ'ק, בלי משאבות, בלי כלום. רק חוק הכלים השלובים, ואלפי שעות עבודה הרחק בשנות ה־60 התמימות.

בנדמן הודיע שרק בשביל המאמץ ההנדסי הזה אנחנו חייבים לראות מה נשאר מהסלטים ומהפיתות, וחוץ מזה הוא בנפילת סוכר רצינית וכדאי שיאכל משהו, ובעיקר ישתה מהר חצי בקבוק קולה כי עוד רגע הוא מת, פשוטו כמשמעו. בן דודי חולה בסוכרת נעורים. לא סתם חולה, אלא בעוצמה כזאת שהמחלה כמעט מגדירה את חייו. היא בוודאי גורם מעצב משמעותי ביותר בהתנהגותו ובהתנהלותו, ולא דווקא באופן שניתן להניח שמחלה כזאת תשפיע על חיי אדם. בדיוק להפך: הוא חי על הקצה, משחק עם סכנת המוות המאוד מוחשית של המחלה. אם הוא רכש מעמד בינלאומי ועושר באמנות הארט־דקו, זה בזכות אסתטיקה מפותחת וחושים מסחריים חדים. אם הוא הפך ממוכר פוסטרים ברחובות טוקיו לאחד שקנה במכירה פומבית את קרונות האוריינט אקספרס, ויש לו קו אשראי פתוח בכריסטיס וסות'ביס, זה בגלל היעדר מוחלט של תחושת פחד וסכנה.

חולי סוכרת נעורים מחויבים לאורח חיים מאוד מסודר, לדיאטה קפדנית, לביקורת מתמדת על מצבם הפיזי ולהימנעות מכל מאמץ וסיכון מיותר. כל סטייה עשויה להביא את גופם למצב קריטי. בנדמן בז לכל אלה. הוא לא רק מתעלם מאזהרות ומסיכונים, אלא מחפש אותם. הוא עבד על ספינת דיג סרטנים במפרץ ברינג הקפוא, הוביל שיירות אספקה בג'ונגלים של זאיר ואוגנדה, נכנס לעומק יער קנדי כדי לחסל דוב גריזלי שתקף יום קודם קבוצת מטיילים. אין לו אלוהים, בטח לא כזה שאחראי לחלוקת תרופות וזריקות אינסולין במינון שפוי.

חולה סוכרת נעורים חווה בממוצע שלוש או ארבע פעמים בשנה מצבי היפו־גליקמיה, שבהם מטולטלת רמת הסוכר שבגופם מעודף קבוע לחוסר חמור. בחוברות ההדרכה החולים מוזהרים מפני אירועים אלה כאימת יום הדין. לבנדמן יש התקפים כאלה פעמיים בשבוע. אחד מהם התרחש בתחתית נחל עמוד.

יש לי מזוזה שלא נגמרת

למזלו הטוב — ולבנדמן יש שפע מזה — זה היה התקף קל. הסוכר שבבקבוק הקולה עשה את העבודה, ואחרי זמן קצר התייצב גופו לרמות נורמליות, יחסית למצבו. המשכנו ללכת, עברנו את העמוד (שבהחלט אכזב), והתקרבנו למצוקי הארבל. לרגע היה נדמה שבניגוד לכל הציפיות, דווקא נצליח לסיים את המסלול ונגיע ליעדנו בזמן ובשלום. עם הכלבה האונקולוגית, עם הסוכרת, עם קופסאות החומוס ועם הכפכפים. אלא שאז נתקלנו בקבוצת תלמידות אולפנה מבית אל. ארבע בנות בחצאיות ארוכות וכיסויי ראש צבעוניים.

בנדמן הוא לא בדיוק אדם פוליטי, אבל עמדותיו די ברורות. מספיק אם אציין שהוא היה מעורב במימון הגנתה של טלי פחימה. נכון שזה נבע גם מהצורך לעשות פרובוקציה להוריו, אבל לא רק. יש לו חוש צדק נוקב, והוא מוכן לעשות מעשים כדי לממש אותו. יכולתם בקלות להניח שהנערות מבית אל הן לא המגרש הטבעי שלו, לא משהו שיסעיר את חושיו הרומנטיים. יכולתם, וכמובן טעיתם: לא הספקתם להגיד זכריה זביידי, וכבר בנדמן בירר עם הבנות איך הוא מתקבל כמתיישב בבית אל, מה דעתן על הסרט שביימתי על פי ספרו של הרב חיים סבתו, ומה הן עושות מאוחר יותר. לא היה לו ספק, לבן דודי, שמטרת הטיול של בנות האולפנה היא לא לכבוש את הארץ, אלא דבר אחר בתכלית. וכששי בנדמן מחליט משהו — טוב, כבר אמרתי לכם.

בנדמן בטוח עד היום שרק בגללי לא קרה כלום והבנות המאוכזבות המשיכו לטייל במעלה השביל, מחמיצות הזדמנות פז לקירוב לבבות וצו פיוס מסוג זה או אחר. בכל מקרה, לארבל כבר לא יכולנו לטפס באותו יום. נשארו רק דקות ספורות של אור, ואם לא היינו מזדרזים, הבדואים שהשארנו ליד הפורשה היו מתחילים לאבד סבלנות. למרות שמי יודע אם זה לא קרה להם כבר קודם. רק סיבוב קטן בשביל להרשים את החבר'ה במאהל.