עוולה מוסרית ואיוולת פוליטית

השנה: 1995, המקום: כפר קטן בפאתי ג'נין. סחבק, סמל מחלקה בצנחנים, בסיור ברחובות הכפר. יומיים קודם לכן התפוצץ בישראל מחבל מילידי הכפר ומאז הכפר שרוי בעוצר מוחלט למטרת ענישה. אנחנו צועדים ברחובות הצרים בשני טורים, ערניים ודרוכים, מנסים להקפיד על רווחים, קנים מחפים בהצלבה לגגות הבתים. עשרים מטר לפנינו נפתחת דלת ובפתחה מופיע זקן בן שבעים, אולי יותר.

"המפקד", הוא פונה אלי בעברית צחה, "אין לנו מים". מסתבר שהמים מגיעים לכפר ממעין שנמצא בוואדי, למטה. הם נשאבים לבתים באמצעות משאבה שצריך לתדלק פעמיים ביום. בשל העוצר, אף אחד לא הגיע אל המשאבה, והכפר כולו מנותק ממים זורמים. בשל העוצר, גם אי אפשר לרדת אל המעיין ולשאוב מים בדליים. 

אני עולה מול הסמ"פ בקשר ומבקש אישור ללוות את הזקן למטה, לתדלק. "שלילי", עונה הסמך. אני מנסה להסביר לו שתושבי הכפר, בהם עשרות ילדים, תקועים בבתיהם ללא מים, ושאם העוצר יימשך עוד ימים רבים עשוי להיווצר מצב מסוכן. "שלילי, רק ככה הם ילמדו", מודיע לי הסמך, "שלילי פלילי". אכן, פלילי - חשבתי.

החזרתי לזקן את תעודת הזהות שלו וציוויתי עליו לסגור את הדלת. באותו ערב הייתה לי שיחה קשה עם המפקד. "איזה ילמדו? מה ילמדו?" שאלתי. "אנחנו פה בשביל לתפוס מחבלים", אמרתי, "אבל מרבית תושבי הכפר, כמו מרבית הישראלים, הם אנשים פשוטים שכל שאיפתם לחיות בשקט. אם נפגע בהמון חפים מפשע רק נשחק לידי הקיצוניים ובסופו של דבר נעורר נגדנו התנגדות עזה יותר".

למחרת נשלחתי לגזרה אחרת.

למעלה מעשור עבר, דם רב נשפך משני הצדדים, וכאילו כלום לא השתנה. הענישה הקולקטיבית הפכה לימים למדיניות הרשמית של מדינת ישראל ויושמה באגרסיביות בכל תחומי החיים: הריסת בתים סיטונאית, הגבלות תנועה של מאות אלפי אנשים, מניעת אספקה של מזון וסחורות, סגירת בתי ספר ואוניברסיטאות, מעצרים של אלפים ללא משפט, סגר, כתר, עוצר ביום ובומים על-קוליים בלילה. דומה שאין כמעט אמצעי ענישה שלא הפעלנו, לא כלפי המחבלים אלא כלפי אוכלוסיה שלמה - נשים, ילדים, קשישים. מביני דבר, ראשי מערכת הביטחון, הסבירו שמדובר ב"צריבת התודעה".

תודעתם של הפלסטינים, חייבים להודות, אכן נצרבה. באמצעות מדיניות הענישה הקולקטיבית הכריזה ישראל מלחמה על כל איש אישה וילד פלסטיני, והם, מצידם, הבינו את הרמז: אם בשנות השמונים הובילו פרופסורים באוניברסיטאות בשטחים קריאה למאבק לא-אלים בכיבוש, הרי שכיום מי שתומך בכך נתפס בחברה הפלסטינית כסהרורי. אם לפני עשרים שנה היו הפלסטינים העם המשכיל ביותר והחילוני ביותר מבין כל עמי ערב, הרי היום רמת החינוך בשטחים ירודה והכוח הפוליטי החזק ביותר הוא מפלגה אסלאמית קיצונית. העוולה המוסרית הייתה גם לאיוולת פוליטית: ההתעללות באזרחים תושבי פלסטין לא הולידה מתינות בקרבם כפי שפיגועי הטרור בשטחי ישראל לא הולידו מתינות מצידנו.

אבל מציאות לחוד ופוליטיקה לחוד. תמיד יקומו אותם פוליטיקאים מתלהמים שיקראו לענישה קולקטיבית, כאילו מדובר ברעיון חדש שמעולם לא נוסה. הם צועקים כאחרון הטוקבקיסטים: להרוס, לנתק, למחוק, להרוג. הפעם היה זה חיים רמון שהדגים איך אותה לשון מפורסמת שלו יודעת גם להמטיר אש וגפרית על ילדים פלסטינים, לנתק את החשמל בעזה. לפי רמון הפסקות חשמל קצובות ירתיעו את הפלסטינים משיגור קסאמים, כאילו לא נהרגו בשבועיים האחרונים בלבד חמישה ילדים עזתים מאש צה"ל, כאילו תושבי חאן יונס הם חבורת בורגנים שחשמל מניע את חייהם. נותר רק להודות על כך שאיש לא מנתק את אספקת החשמל של ישראל בכל פעם שאותם פוליטיקאים שולפים את פתרונות הקסם האוויליים שלהם לעצירת ירי הקסאם – שכן, אז, היינו חיים בעלטה גמורה.

אז מה יעצור את הקסאם? רק משא ומתן עם בעל הבית האמיתי בעזה, הלא הוא החמאס, יכול לתת סיכוי לשקט לתושבי שדרות. בשנה האחרונה עלו מספר הצעות להפסקת אש עם החמאס, שכללו בין השאר גם את שחרורו של גלעד שליט. אלו נדחו על ידי ישראל, שמשוכנעת משום מה שזו העת לדבר דווקא עם אבו מאזן, האיש שספק אם יש ביכולתו לעצור בעזה מונית, לא כל שכן לעצור את ירי הקסאם. חמאס הוא הכתובת; כל פתרון אחר, אלים ואכזרי ככל שיהיה, הוא בגדר טמינת הראש בחול.

הכותב הוא סמ"ר (מיל') בצנחנים, מחותמי מכתב הלוחמים המסרבים לשרת בשטחים