יום עם הנח"ל החרדי: עבודת קודש, ולא בישיבה

לפני כחודש קודם יוסף אנדו לדרגת סמל ראשון. אחרי קצת יותר משנתיים בצבא, הלוחם מעפולה רשם היה גאה לראות את הדרגה החדשה שלו בשני צידי מדיו. באותו רגע כבר רקם לעצמו את הצעד הצבאי הבא: להשאר בקבע.

האירוע הזה לא היה חריג, אולי אפילו די חסר משמעות, אלמלא שנתיים לפני כן אנדו, בן ה-26 ואב לילד בן 3.5, עשה מהלך לא פשוט - להגיע לצבא מהעולם החרדי, בגיל מתקדם וללא שמץ של מושג מה מצפה לו שם. הוא לא שוכח לרגע את התהליך הקשה שעבר בדרך למדים ולנשק, אך במבט לאחור הוא לא מצטער. להפך.

"שכנעתי את המג"ד שלי שאני צריך להישאר בקבע", סיפר השבוע, "הוא הסביר לי שאולי הדבר לא יתאפשר, אבל התעקשתי. אמרתי שיש פה עבודה שצריך לעשות ואני רוצה להיות זה שעושה אותה כדי שאנשים רבים יחיו בשקט ויהיו רגועים בבית. זאת זכות גדולה".

הוא לא שוכח כיצד עמד בחודש הראשון בטירונות מול אחד המפקדים שלו, קצין צעיר בן 21. הוא הציג את נשקו כמקובל ואז ביקש לצאת לכמה שעות לדיון בעניין גירושיו בבית הדין הרבני. "המפקד היה המום. עומד מולו אדם המבוגר ממנו בחמש שנים עם בקשה חריגה. הוא אמר לי 'אני לא יודע מה להגיד לך, אבל תצא כמובן'". לדבריו, זו דוגמה שמאפיינת את השירות שלו ושל רבים מחבריו מהגדוד, אך למרות הקשיים הם ממשיכים במסע.

"אני יכול להבין את מי שלא מתגייס כי יש לו בעיות רפואיות או שבאמת לומד בישיבה, אבל אלה שמוותרים על הזכות הזאת ללא סיבה אמיתית הם נמושות", הוא אומר. "להיות לוחם בצבא זה אומר הרבה - ולא כי יש לנו נשק ביד - אלא כי אנחנו נלחמים במי שרוצה ברעתנו. אנחנו לא מפחדים מכלום. גם לא לתת את החיים שלנו, כי בסוף עבור מי אנו עושים את זה? עבור הילדים שלנו. כל הזמן אני חושב על הבן שלי. אני עושה את זה בשבילו – אני שומר עליו, על אמו ועל הרבה אנשים אחרים".

חרדי זה הכי הכי

חם היה השבוע בכפר עין בידאן מזרחית לשכם. סרן אייל סבג (27), מפקד פלוגת החוד של הנח"ל החרדי חילק הוראות אחרונות לחייליו לפני היציאה לסיור בכפר הפלסטיני, המהווה צומת מרכזי בין שכם לג'נין. דקה אחרי שהלוחמים עטו על עצמם את השכפ"צ הקרמי, האפוד והקסדה, כבר היה קשה לנחש שהם משרתים בגדוד הכי מרתק בצה"ל, לפחות מהפן האנושי שלו – גדוד נצח יהודה (הנח"ל החרדי) של חטיבת כפיר.

"זה הצומת המרכזי של הכפר", הסביר המ"פ סבג בנסיעה ברכב הזאב הממוגן, "קראנו לו 'צומת התות' בגלל העצים שגדלים פה, אבל למרות הפסטורליות כבר נרשם כאן אירוע של תפיסת אמצעי לחימה באחד הדוכנים". סרן סבג, שהחל את דרכו בצנחנים נמצא כבר חמש שנים בגדוד. הוא לא חרדי, מגיע מבית מסורתי בקריית שמואל, ומשוכנע שהוא נמצא באמצע מהלך היסטורי עם הגדוד. העובדה כי הגדוד מתרחב בצעדי ענק נותנת לו את ההוכחה שהמפעל הזה מצליח, אולי אפילו בניגוד לכמה תחזיות.

"יש פה אתגר לא פשוט", הוא מספר. "בתור מ"מ צעיר טיפלתי בנושאים מורכבים וחריגים מאוד. הורים מנתקים קשר עם הבן כי התגייס, בעיות כלכליות קשות, חיילים נשואים. ביום זה היה הטיפול בבן אדם, ובלילה העיסוק בפן המבצעי, כי הם קודם כל חיילים".

חלק מחיילי הגדוד עשו כל שביכולתם כדי להתגייס, וגם נאלצו להתמודד מול ביקורת קשה מבית. "ברגע שעזבתי את הישיבה, היה לי ברור שאני מתגייס", אומר סמל איציק בן סימון, "אני בדעה אם אתה לא בישיבה – אז אתה מתגייס". חברו, סמל אלן טובר, שעשה עם משפחתו עלייה ארצה לפני שלוש שנים מלוס אנג'לס, מחזיק באותה דעה. "זה חבל מאוד", הוא אומר בעדינות כנשאל מה הוא חושב על אלה שמעדיפים את השמש בחוף הים של תל אביב מאשר זו של בקעת הירדן, על מדים. "זה מפריע, הם צריכים להיות כאן", הוא ממשיך בקו הזהיר שלו.

אחר כך, בנסיעה בזאב, הם וחבריהם מודים כי המשתמטים משירות בצה"ל עושים מעשה שלא יעשה - גם מתנערים מאחריות וגם מרחיבים את הנטל על קבוצה קטנה יותר. "יש פה שילוב בין צבא ורוחניות, כך שאלה שלא הסתדרו בישיבות ועדיין רוצים לשמור על אורח החיים החרדי שלהם - לא נפגעים", דוחה המ"פ סבג את הטענות לפיהן חרדי שמתגייס לצה"ל מאבד את זהותו הרוחנית,

"זה מלווה כאן כל פעילות שלנו", הוא ממשיך. "למשל, בכל סוף מסע צבאי רגילים חיילים להגיע לקצה ההר כשהשמש עולה ושם הכל מסתיים. אצלנו הם עולים להר, מוציאים תפילין ומתפללים שחרית". וזוהי אולי מהות הסיסמה החדשה של הגדוד: "הנח"ל החרדי – הכי קרבי. הכי חרדי"

פשוט שיבואו

סגן צבי עוזרי (25), שסיים בגדוד שני תפקידים של מפקד מחלקה ונמצא כעת בחופשה קצרה בדרך לתפקיד הבא, עבר דרך אישית לא פשוטה מנער חרדי בבני ברק שכלל לא חלם על צה"ל למצטיין בית ספר לקצינים ולמצטיין רמטכ"ל ביום העצמאות האחרון. "היו לי לא מעט ויכוחים עם הקרובים לי, אבל הייתי נחוש מאוד", שיחזר את צעדיו הראשונים בדרך למדי הזית, "הסברתי את הרצון שלי ובסוף, גם אם לקח הרבה זמן, כולם הבינו שצדקתי".

כמפקד, נתקל עוזרי, בסיפורים אישיים לא קלים של חייליו שביקשו לשלב בין דת לצבא. מה שחווה בעצמו ומה שחוו רבים מחייליו גרם לו להבין שמי שבעיקר מפסיד מתופעת ההשתמטות – אלה המשתמטים עצמם. "אני חושב שהם מאבדים לעצמם את המדינה", הוא אומר וממהר להסביר, "כשאתה חי במדינה אתה אמור להרגיש חלק ממנה, שישנה עשייה הדדית, כל אחד בתחומו, אחד בוחר בתורה, אחר בצבא. מי שלא בוחר בכלום מאבד את התחושה של להיות חלק מהמדינה".

מפקד הגדוד, סא"ל איציק גיא, שכיפה סרוגה על ראשו, סבור שמה קורה אצלו הוא סמן חיובי לחברה לישראלית. "יש פה פעילות הדדית שמטיבה עם כולם. אנו תורמים לחיילים בפן הצבאי ואפילו הרוחני, הם תורמים את תרומתם בשירות ובטווח הרחוק גם משתלבים טוב יותר בחברה", הוא אומר.

לפן הרוחני והחברתי בגדוד אחראית עמותת "נצח יהודה", יוזמת ומקימת גדוד הנח"ל החרדי, שלה מספר רבנים המגיעים לפלוגות בגדוד מדי יום כדי להעביר שיעורי תורה או לפתור סוגיות אישיות. החיילים בגדוד גם מקבלים צ'ופר בשנה השלישית – השלמת בגרויות ורכישת מקצוע לחיים האזרחים.

הסיור בעין בידאן עובר חלק. החיילים מתורגלים, מכירים היטב את מה שמוטל על כתפיהם. "הם לוחמים מעולים", אומר המ"פ סבג בנימה של אב גאה, "אפילו יותר מלוחמים ביחידות אחרות. הם עברו דבר או שניים בחיים, מיושבים בדעותיהם, מבינים היטב את המשמעות של חיים ומוות, רבים מהם נמצאים פה כדי פשוט לשמור על נשותיהם בירושלים".

סבג, כנראה ברוח הגדוד, התארס בעצמו ועומד להתחתן בחודש הקרוב, מאמין בלב שלם שרבים מחבריהם של חייליו יכולים להצטרף אליהם. "מי שלא מצליח לעשות את עבודת הקודש בישיבה, יכול לעשות אותה כאן בפעילות הזאת. גם אחרים שלא מתגייסים כי זה פחות נוח שיסתכלו על החיילים האלה שנמצאים פה עם כל הקושי שלהם, ושפשוט יבואו!".