שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ניסיתי לשכוח אותך, באמת שניסיתי. אובססיה

    הרס שלי, אתה שאני כל כך אוהבת, השתלטת לי על הלב ועל כל תא אפשרי במוח. מכתב זה נכתב לך, לאובססיה שלי אליך. אתה משאת נפשי, הרס אהובי. סיפור של שיגעון לא פשוט

    "את כזאת יפה ומוצלחת", "את לא יודעת מה הן צרות אמיתיות", "אני אוהבת להיות איתך, את משרה קלילות", "כל מה שאת נוגעת בו מניב פרי" - זה רק קומץ מהמשפטים שאני שומעת יום יום בחיי, כאילו אלוהים מתגרה בי וצוחק עלי. אני שומעת את המשפטים האלה ומתפלאת - איך הם אומרים לי את זה?? אם רק היו חיים עם האובססיה שלי יום אחד, הם היו מבינים שהחיים שלי ממש לא פיקניק.

     

    אם תראו אותי בחיים לא תאמינו שמדובר בבחורה חסרת אונים, שמתמודדת עם מחשבות כפייתיות, מכורה לגבר שכבר מזמן לא שלה (נקרא לו "הרס", לצורך העניין).

     

    הרס שלי, אתה שאני כל כך אוהבת, השתלטת לי על הלב ועל כל תא אפשרי במוח. אהבה או אובססיה? מכתב זה נכתב לך, לאובססיה שלי אליך. אתה משאת נפשי, הרס אהובי.

     

    הכל התחיל כשהייתי חיילת, ילדה תמימה בת 19 שיוצאת לעולם, אל מחוץ לשמלה של אמא (זוכר שכך היית אומר לי?). החיים שלי היו חיים רגילים - משבר גיל העשרה, חבר שהתלבטתי אם לתת לו או לא, הורים שמרוכזים בעצמם, שירות צבאי משעמם ביותר של הכנת קפה, וחברה הכי טובה שניצלה אותי. חיים שגרתיים , נשבעת שלא היה בהם דבר אחד חריג עד שאתה, הרס, נכנסת לחיי.

     

    באותה תקופה ראיתי בך את המפלט שלי משעמום החיים. אני זוכרת שגם אמרתי לחברה שלי שיש לי סוף סוף אקשן, שאני מרוצה מעצמי. אילו הייתי יודעת שהאקשן הזה יסחוף אותי עמוק מדי לתהומות של בוץ, הייתי מוותרת עליו.

     

    ביום בהיר החלטתי להכניס את עצמי לחיים שלך, לחיי העבריינות. נו, אותם חיים שקוראים עליהם בעיתונות בדפי הפלילים. מי היה מאמין שאני, "ילדה טובה חיפה", אצא להתהולל איתך? אתחרמן איתך במועדונים? אשב איתך במסעדות יוקרה? אכיר עבריינים? מי היה מאמין?

     

    אפילו אני לא האמנתי. מי היה מאמין שאני, הילדה הכי מציאותית, אסרב בתוקף להתייחס לכל מילה רעה שנאמרת עליך. "הם מדברים עליך? לא יכול להיות! אתה המלאך הגואל שלי! על איזה עבריין הם מדברים?"

     

    ריגשת אותי בכל דרך אפשרית

    הקסמת אותי עם היופי האשכנזי שלך, עם הנמשים על האף והשיער הבלונדיני שלך. ריגשת אותי בכל דרך אפשרית. חבל שלא ידעתי לשים מעצור בזמן הנכון. חבל שלא היתה לי הכוונה או איזשהו קורס מהצבא או שיחה עם ההורים או מישהו שהיה מסביר לי מתי אקשן הופך להרס עצמי. איך זה שנפש תמימה נעשית אובססיבית עד מוות.

     

    ראיתי בך כל מה שלא היה לי בחיים: אומץ, תעוזה, שמחת חיים. הבריחה שלך מהמציאות הדהימה אותי. ברור שאלו היו הסמים שלך, אבל העלמתי עין. הקמת אותי לתחייה, וביום שהרגשתי חיה - נכנסת לי ללב.

     

    ידעתי שלא אהבת אותי ממש בהתחלה, אבל רצית אותי בדרך המיוחדת שלך, כמו שאף אחד לא רצה אותי כך לפניך. הרגשתי מוגנת, חזקה. נבנה לי ביטחון עצום בזכותך. אוי, כמה שאהבתי אותך. אילו רק הייתי יודעת שבגיל 26 אני אצרוך אותך כמו הרואין, הייתי מוותרת על החוויה הזו. אילו רק הייתי יודעת שהיוצרות יתהפכו, הייתי ממשיכה לרצות את החברה הנצלנית שלי ובוחרת בעיניים עצומות את ההורים המשעממים שלי על פניך.

     

    היום, הייתי עושה הכל כדי שתתנדף לי מהזיכרון. כן, אני מודה, בלילה לפני שאני הולכת לישון אני חושבת על הרצון שלי לא לקום בבוקר. פשוט כדי להפסיק את הסבל.

     

    דווקא לקראת השחרור שלי, נכנסת למעצר

    עברו הימים, ולקראת השחרור שלי, מין פרדוקס שכזה, נכנסת למעצר. השחרור שלי היה מהול בעצב רב שמלווה אותי עד היום. אני עצובה, אבל כל היום עם מסיכה, מסיכה של חיוך. מסיכה שאף אחד לא יוריד ממני, כי חייבים להמשיך הלאה...

     

    ניסיתי לשכוח אותך, באמת שניסיתי. אמרתי לעצמי כל היום "מיטל, מספיק עם השטויות, נסחפת גם ככה למקום שלא היית אמורה להגיע אליו". רק חבל שהלב לא הסכים עם הראש, והקונפליקט נהיה חלק ממני, יישות נוספת בחיי. קונפליקט, אובססיה, אהבה?

     

    בזכותך התחלתי להתמצא במערכת המשפטית, למדתי על מעצרים , קראתי תקדימים, צפיתי בכתבות בטלוויזיה על תנאי השינה בכלא בעניין רב, ולמדתי על קנטינות ליום שבת. כל מה שהייתי רואה בסרטי פשע נהייה החיים האמיתיים שלי, של מיטל המשעממת והמשועממת.

     

    כבר אז הייתי צריכה להבין שהאובססייה אליך מנהלת לי את החיים. עד היום אני מלקה את עצמי שהכתובת היתה על הקיר.

     

    ספרתי איתך את 400 הימים עד שתצא לחופשי ממוסד הגמילה, שיתפתי אותך בחיי דרך המכתבים, נשמתי אותך דרך המילים, כל טלפון ממך החסיר פעימה מליבי, ובשקט שקט הפכתי לאחת מאותן בחורות שמחכות לאסיר שלהן בלי שאף אחד יידע. זה הגעיל אותי כל כך, שהכחשתי כל קשר.

     

    אני זוכרת שסיפרת לי על 12 הצעדים. נראה שעוד אז אלוהים רמז לי שיום אחד אני אלמד אותם לבד, כשאנסה להיגמל מההתמכרות שלי אליך.

     

    ביום שהשתחררת הייתי כל כך מאושרת. סוף סוף אתה ואני לבד, כל החלומות שרקמנו על הנייר יוכלו להתגשם.

     

    אוי כמה שטעיתי. החלומות האלו עד היום נשארו במכתבים ונחרתו בליבי כל כך עמוק, שהחיים שלי פסקו מלהיות. אני לא מכירה שום דבר אחר חוץ מהחלומות האלו.

     

    עברנו לגור יחד. עזבנו שנינו את וילות הפאר של ההורים ושכרנו דירת חדר מעופשת. זוכר את הג'וקים שהתהלכו שם? לא ראיתי אותם, כי אהבתי אותך.

     

    איך אהבת אותי, הא? איך היינו צוחקים כל היום ושרים ורוקדים ונהנים. והאמת, אני לא זוכרת אם היה לנו כל כך טוב ביחד, אבל זכור לי שהיינו הולכים לישון מחובקים בסוף כל יום, כמה רע שהיה, מודים לאלוהים על שהגשים את חלומנו להיות ביחד.

     

    אז מה אם רבנו פה ושם? קורה! אז מה אם הריבים שלנו הפכו לאלימות וחוסר כבוד? העיקר שאנחנו יחד! אתה ואני והאובססיה שגידלנו.

     

    התחלתי את התואר שלי, ואתה הקמת עסק. התנקית מעבר המלוכלך, תמכתי בך לכל אורך הקמת העסק, ואתה תמכת בי. אז מה אם מידי פעם היינו יורדים זה על זו ומטיחים זה בזו עלבונות על הבחירות שבחיינו?

     

    השגנו לנו חתול קטן, שנתאמן עליו בלהיות הורים

    לאט לאט השתדרגנו, עברנו דירה, רמת החיים שלנו השתפרה. אתה נהיית בחור רציני שעובד ומשקיע בעסק, ואני נהייתי סטודנטית מצטיינת בפקולטה לחינוך. טסנו לטיולים בחו"ל, קנינו רהיטים לבית, אפילו השגנו לנו חתול קטן, שנתאמן עליו בלהיות הורים.

     

    היינו מהזוגות האלו שכלפי חוץ נראים בסדר, אבל מבפנים סערות, ריבים, קנאויות, אלימות פיזית ומילולית. כבר אז חבשתי את המסיכה שנשארה על הפנים העצובות שלי. אפילו הטיפול הזוגי אליו הלכנו לא עזר; העקשנות שלנו הרסה לנו הכל. אהבנו כל כך, אבל זה לא הצליח. נפרדנו, חזרנו, נפרדנו, חזרנו.

     

    נפרדנו!

     

    אחרי הפרידה הגיע המשבר הרציני הגדול שלי, הדיכאון הראשון שלי, הסממנים הראשונים לזה שמשהו אצלי לא בסדר. רציתי למות, לא יכולתי להמשיך לחיות בלעדיך, הרס. ראיתי את החיים שלי אבודים. ידעתי שמשהו לא בסדר איתי, כי כמה בחורה בת 23 יכולה לבכות, אבל האמנתי שזו אהבה. לא ידעתי שזו האובססיה והמחלה שלי שהשתלטו לי על חיי.

     

    באותה תקופה דכאונית שמעתי שיש לך חברה חדשה. החלטתי לצאת ולהילחם עליך – וניצחתי. חזרת אליי, הצהרת על האהבה האינסופית שלך. הצעת לי נישואים והחלטנו לפתוח דף חדש, נקי. והנה אתה ואני יוצאים לחיים חדשים. אתה ואני והאובססיה.

     

    לפני החתונה, כשהאובססיה היתה הולכת לישון, משהו מבפנים, החלק הבריא שבי, שרידי המציאות שנותרו אצלי, היו זועקים לי "אל תתחתני, תצילי את עצמך!"

     

    ביטלתי את החתונה. כעסת עליי, רבנו, ונפרדנו. איש איש פנה לדרכו, אני לתואר השני שלי ואתה לטיפוח העסק המצליח שלך. אבל המשכנו להיפגש, היית אומר לי כל יום כמה אתה אוהב אותי וכמה לא תוכל לאהוב אף בחורה אחרת. כל מפגש איתך גרם לי לתהות למה אנחנו לא מסתדרים, מה לי יש חבר ולך יש חברה שאנחנו לא אוהבים.

     

    כל מילה שיצאה לך מהפה גרמה לי לרצות להיות איתך לנצח, אבל לא הצלחנו להיות יחד. מאז ביטול החתונה חלפו שנתיים, שבמהלכן יצאתי עם אינספור גברים הרבה יותר מוצלחים ממך, משכילים, ללא עבר של פשע.

     

    אבל אין יום אחד שאני לא חושבת עליך, עלינו. על האובססיה שלנו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    לפני שאני הולכת לישון אני חושבת על הרצון שלי לא לקום בבוקר
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים