אינני בוכה אף פעם?

בשבת שעברה בשעות הצהריים ביקרתי מורה ותיקה ואהובה בבית החולים. את הדרך הארוכה חזרה מ'הדסה עין כרם' לביתי, עשיתי ברגל. הזמן והשקט אפשרו לכאב ולדאגה לתפוס את מקומם. כשהתקרבתי הביתה מצאתי את עצמי צועדת ובוכה. בוכה על המחלה החדשה, בוכה על מחלות ועל אובדנים ישנים, בוכה על כאבים עלומים שפשרם לא ידוע לי.

פרשת השבוע פותחת באבדן ובבכי ועמם אני מבקשת להיות היום. אני מצרפת כ'חברותא בנפש' את שרונה יקותיאל, חברת נפש אמיתית. יחד אנחנו מנסות להתחקות אחר הבכי והאבל בפרשה ובחיינו (כג, א-ד):

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר...תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר

אנחנו שמות לב להתפתחות הדרמה, לשלבי האבל של אברהם. בהתחלה הוא 'בא' ואנחנו שואלות את עצמינו מהיכן בא אברהם? האם, כדברי חלק מהמדרשים, הוא בא הישר מעקדת יצחק? שרונה מציעה שהפעל 'בא' מבטא תנועה פנימית. האם אברהם 'בא' אל האבל מתוך תחושות האשמה של העקדה?

היחסים בין אברהם ושרה היו רוויי מתחים. הכאב של אברהם על מות שרה אינו פשוט, מיידי וחזק (אולי כך היה האבל של של יצחק). אברהם צריך 'לבוא' אל האבל שלו. אחר-כך הוא סופד לשרה ורק לבסוף הוא בוכה לה. שרונה מבדילה בין המספד לבין הבכי. במקרא מופיעים כמה פעמים הבכי והמספד יחד אולם ברור כי מספד הוא סוג של אבל פולחני ופורמאלי ואילו הבכי הוא לרוב ביטוי ספונטני לכאב. אברהם מתחיל באבל הפורמלי ורק אחר-כך עובר לביטוי אישי של הכאב.

שרונה מתייחסת למשמעות הבכי: 'בכי הוא מקום של הרפיה, זו האפשרות לתת לכאב לגיטימציה. לתת לרגע הזה להיות. לתת לי להיות בתוך הכאב. להיות בצער בלי לפעול. יש קשר בין צער ועצירה. הכאב עוצר את העשייה, את החיים, הבכי קורא לנו לשהות בכאב'.

אנחנו שמות לב גם לעובדה שהמילה 'לבכותה' כתובה במקרא עם כ' קטנה. יש מסורות מדרשיות על האותיות הקטנות בתורה, הן מבטאות קונפליקט, התלבטות ארוכת דורות ביחס למילה. האם אברהם באמת בכה לשרה? האם הוא מצא מקום לבכי? האם, למרות היכרותנו עם היחסים הקשים ביניהם, אנו נותנים בלבנו לגיטימציה לבכי שלו? האם הוא נתן לכאב לבצבץ בינות לאשם? כ' קטנה, בכי שמסתבך עם עצמו (זה רק הדמעות שזולגות מעצמן?) למה קשה לנו לבטא כאב?

לא ברור לנו כמה אברהם נתן לעצמו להיות בתוך הצער. לא ברור לנו כמה אנחנו מרשים לו לכאוב את מות שרה וכמה אנחנו מאשימים אותו בסבלה. אברהם היה מנהיג ופעולותיו מתוארות ללא ביטוי רגשי. אפילו אין לנו מושג מה הוא הרגיש ביחס לעקדה. אברהם הוא אדם שפועל ואולי הבכי שלו על שרה גורם לו לראשונה לעצור ולהרגיש, לעצור ולהצטער. העצירה של אברהם היא קצרה: 'ויקם מעל פני מתו' – הכאב כהה ולאבדן כבר אין שם. אברהם ממהר לעבור ל-doing הוא קם וקונה אחוזת קבר. אנחנו יודעות שאיננו נותנות לכאב בחיינו מספיק מקום. אנחנו מנסות לברר למה.

במהלך השיחה על הבכי אנחנו חוזרות לסיפורי ילדות. אולי היחס המורכב אל הבכי התחיל שם. שרונה מספרת לי שגם היא ברגעים קשים שואלת את עצמה עד כמה היא יכולה להשאר בכאב, והפחד שלה מהבכי מתחבר לתחושה אסורה של רחמים עצמיים: 'הייתה לי ילדות קשה ועד היום אני לא מרשה לעצמי לבכות על זה.

כשאנחנו מדברות על הלגיטימציה של הבכי אני נזכרת שיום אחד אזרתי אומץ והלכתי לדבר עם היועצת של בית הספר על חוויה קשה (אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין אני זוכרת את שמה ובעיקר את צבע הדלת שנטרקה בפני). את יודעת מה הייתה התשובה שלה? היא אמרה לי שהרחמים מיותרים ושאסור לי לרחם על עצמי. באותם ימים כילדה הייתי חייבת לשרוד ולכן לא יכולתי לתת לכאב מקום. מאז אני מתמודדת עם ההבנה של הקשר שיצרו עבורי בילדותי בין הבכי, הסכנה והרחמים עצמיים. היועצת שלא רצתה להושיע לימדה אותי שהדרך היחידה להתמודד עם הסבל ולשרוד היא בהתנתקות ממנו.

באותם ימים לא היה לי לאן ללכת ולכן היה אסור לי להרגיש את הכאב. היום, במקום שטוב לי בו, עם משפחה משלי והרבה חברים אני מבינה עד כמה חשוב לעצור ולתת לצער להיות שם, הקול הפנימי האוסר את הבכי עדיין קיים בתוכי, אבל כבר יש לי מענה עבורו, היום אני מדברת אתו.

שרונה ואני חוזרות גם לבכי שלי ובעיקר לחוסר הנוחות שחשתי ביחס להתפרצות הזו באמצע הרחוב. הזכרון שלי לוקח אותי לגיל שש, למוות הראשון שחוויתי בחיי, המוות של סבא שלי. הסיבות אמנם שונות אך גם אני הבנתי אז שאסור לי לבכות.

באותם ימי אבל יצרתי לעצמי היררכיה של זכאות לבכי: אמא שלי איבדה את אביה, אחי הקטן הוא תינוק שאיבד סבא אהוב. ואני ... מה? הזכות לבכות הלכה והתרחקה ממני (בלב אמרתי לעצמי: 'מותר לבכות רק כשאבא מת','רק תינוקות בוכים על סבא') באבלם ובצערם אישרו הקרובים לי את הבחירה 'האמיצה' שלי. מאז ועד היום אני משמרת בקנאות את הדפוס הזה, את האמונה האכזרית ב'היררכית הבכי' (ותמיד אני מוצאת את עצמי מתפלשת במרגלות הסולם).

יכול להיות שבצהרי השבת האחרונה בכיתי על האובן ההוא הראשוני, יכול להיות שבכיתי על האובדנים הרבים שלא באמת נבכו בי עד כה, אולי בכיתי על האמונה ארוכה השנים ב'היררכיית האבל', על האמונה שילדות חזקות הן ילדות שלא בוכות והן הילדות שמצליחות בחיים.

ואולי הכי חשוב הוא שסוף סוף בכיתי.

שבת שלום 

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים