אל תרחמו עליי, אני לא חייזרית, ויש לי אהבה
"הרחמים שאתה מפגין, לצד הגישה המתייגת, הם הראויים לרחמים, לדעתי. כדי לחיות חיים טובים ומלאים יותר ולמצוא זוגיות, היה עליי להשתחרר מהתיוג העמוק, לקחת אחריות על גורלי ועל חיי ולהאמין שחיי יכולים להיות אחרים ממה שאנשים טובים כמוך מאמינים". איתן אלון כתב רשימה רגישה, אבל מסתבר שהיתה מי שנפגעה מכך. מכתב גלוי
אני, ועוד רבים מחבריי, המעדיפים להיקרא "מתמודדים" (או מוטב "צרכני שירותי בריאות הנפש"), איננו מעוניינים ברחמים הגדולים הניכרים בגישתך.
אל תרחם עליי. לעתים אני זקוקה לעזרה. אין ספק בכך. ואתה? האם אינך זקוק לעזרה לעתים?
אני אדם משמעותי.
אני אדם יוצר ותורם לחברה.
אינני אדם מסכן, כפי שמתאר מאמרך ה"רגיש" כל כך.
החיים שאתה מתאר אינם החיים שלי - אינני מסכנה.
הרחמים שאתה מפגין, לצד הגישה המתייגת, הם הראויים לרחמים, לדעתי. שכן כדי לחיות חיים טובים ומלאים יותר ולמצוא זוגיות, היה עליי להשתחרר מהתיוג העמוק, לקחת אחריות על גורלי ועל חיי, ולהאמין שחיי יכולים להיות אחרים ממה שאנשים טובים כמוך מאמינים.
"לנסוע שעות באוטובוס על מנת לפגוש אנשים אחרים" הוא משפט הנובע מהגישה שחשה כלפינו החברה המדירה אותנו מתוכה והמניחה כי חוויותינו שונות מאלה של שאר בני האדם, כאילו היינו סוג של חייזרים.
חשבו שלעולם לא אוכל לאהוב ולהיות אהובה
זו גישה שהקשתה עליי להאמין שיש לי סיכוי לחיות כפי שאני חיה היום. כשהייתי מאושפזת הסתכלו גם עליי במבטים מרחמים כמו מבטך שלך. חשבו שלעולם לא אוכל לאהוב ולהיות אהובה. איזו טעות ענקית. אינני "נפש אבודה", ואני מוצאת שתיאור זה שגוי, פוגע ומעליב עד מאוד. וחשוב מכל - הוא אינו מייצג את רוב חבריי, המוגדרים בפיך כ"חולי נפש".
תיאורך את "עופר", חולה הנפש המפתיע אותך באנושיותו, הוא קשה לאו דווקא משום בדידותו המוחלטת של האיש, אלא בעיקר בשל חוסר התקווה שלך ביחס אליו. סתימת הגולל הגלומה בגישתך, האומרת כי כאלה הם פני הדברים עבור חולי הנפש.
עצוב לי שהופתעת לגלות את הדמיון בין החוויות האנושיות של עופר לבין אלה שלך, כאילו אין הדבר מובן מאליו.
לא פחות קשות לי תגובות הגולשים המצורפות למאמרך המעליב, המבטאות הערכה לכתיבתך שפתחה לכאורה צוהר לעולמנו.
אני הרבה יותר מ"נשמה אבודה"
איתן יקירי, אני הרבה יותר מ"נשמה אבודה". אני אדם כמוך. חיי מורכבים לא רק מהיותי חולה, מפסיכיאטרים מזלזלים או מהזיות פרנואידיות. חיי מורכבים גם מבן זוג, ילדים, חברים טובים ועבודה.
לא נותר לי אלא לקוות כי האנשים הצעירים, הקוראים את מאמרך, ותויגו אף הם כמוני כ"חולי נפש", לא ייפלו לבור הרחמים שכרית להם. הבור הזה ספוג בייאוש.
אני מאחלת לעופר שימצא אהבה וזוגיות, ואני מאחלת זאת גם לך, איתן.
אני מאחלת לך גם שבמקום רחמים תמלא את לבך ההכרה בדמיון הרב שקיים בינינו, כזה האומר שמותר גם לך וגם לי להמשיך לייחל.
- אילאיל צין היא עובדת סוציאלית, עומדת לפני סיום תואר שני בעבודה סוציאלית, נשואה ואם לתאומים. רכזת קורס "מצרכנים לנותני שירות", זוכת "אות השוויון לאנשים עם מוגבלות 2006", וחברת קואליציית ארגוני הצרכנים והמשפחות מטעם עמותת לשמ"ה.
