אז למי אני אמור להקשיב, לשכל או לרגש?
אומרים שכדי לאהוב מישהו ולהיות מסוגל להכניס אותו לחייך, אתה קודם כל צריך לאהוב ולקבל את עצמך. אבל מה זה עצמך, הראש או הלב? או לא זה ולא זה? על המלחמה התמידית בין ההיגיון לרגשות ועל מישהי שהצליחה לעקוף את המכ"מ
לא מזמן חזרתי מחופשה בטאוס, או כמו שאני אוהב לקרוא למקום "מוסך הנפש". אומרים שכדי למצוא בן זוג, אדם צריך קודם כל למצוא ולקבל את עצמו. לא שאי פעם איבדתי את עצמי, אבל כמו כל מי שנמצא הרבה שנים על הכביש - גם אני קצת מתברבר, עוטה על עצמי מסיכות שלא לצורך, שוכח לפעמים למה אני בעצם פה. הטיפול במוסך הנפש כולל בתוכו כיוון ראש, איוורור הרגש ולבסוף מציאת האיזון בין שניהם, נקודת ההרמוניה, המרכז.
שם גם פגשתי את אפרת, אשה עם נשמה ענקית, שמשאירה אחריה שובל אהבה אינסופי של נערת פרחים מתבגרת, חיוך מאוזן לאוזן וקארמה שקוראת לך לזרוק שק שינה לרכב ולרדת איתה לסיני לזמן לא מוגבל.
ישבנו על המרפסת, רוח יוונית ליטפה לנו את השערות, נשמנו אוויר צח, לא מוכר, נקי מציפיות, תבניות ורשימות מכולת. אהבתי להצחיק אותה. בכל פעם שהיא צחקה היא חשפה שורת שיניים לבנות סטייל עפרה חזה. מכאן הכל התחיל, פתאום בלי שהתכוונתי, הרגשתי. הרגשתי את הדבר הזה שלא הרגשתי כבר די הרבה זמן. מישהו חכם אמר לי פעם שאפשר להתאהב בגב של מישהי, יכול להיות שהיו אלו השיניים שלה?
מאבק על שליטה בתוכי
בטאוס למדתי להכיר את שני הילדים שלי: הראש והרגש. כמו שני אחים גם הם מתקוטטים ביניהם על שליטה ותשומת לב מההורים. הראש מנסה לנווט אותי בחיים בביטחה, הוא נוטה להיות מחושב, אחראי, שמרן, ביקורתי, הססן. הרגש, לעומת זאת, יותר יצירתית, פנטזיונרית, משוחררת, מנסה לשכנע אותי ללכת אחרי הלב שלי בכל מחיר. כאשר שניהם לא מסתדרים בינם ובין עצמם, מתחילות הצרות. הם נאבקים על שליטה, ומהר מאוד אחד מהם הופך דומיננטי ושולט בי. אבל השני לא מוותר בקלות, וכך נוצרים חוסר שקט, עצבנות פנימית ובלבול.
הדבר הראשון שלמדתי בטאוס הוא לקחת אחריות: אני הוא בעל הבית, וככזה עלי לגרום להם לחיות בשלום אחד עם השני, לתת מקום שווה לשניהם, להקשיב למה שיש לכל אחד מהם לומר על החיים, ורק אז לקבל החלטות מהמרכז, מהאני האמיתי שלי.
אכן, היה זה החיוך שלה, אבל גם היכולת שלה לאהוב ולקבל את כל מי שניקרה בדרכה, עם כמה שפחות שיפוטיות וביקורת, פשוט להכיל את הכאן ועכשיו. התכונה הזאת הדהימה אותי, אולי מכיוון שלי היא לא באה בכזאת קלות.
מיום ליום הרגשתי איך אני מתאהב בה יותר, והופתעתי. אילו הייתי פוגש בה בבר תל אביבי או סתם במסיבה אצל חברים, סביר להניח שלא היה קורה בינינו כלום. המכ"מ שיושב בתוך הראש שלי ומאחוריו קצין ביטחון קפדן שמחזיק ביד קלסר קטן עם כל הדרישות שאספתי במשך השנים לא היה נותן לזה לקרות. אבל הרוח היוונית שנשבה כל אותו היום שיבשה את המכ"מ הנוראי הזה והעיפה ברוח את נייר העמדה שלי לגבי בת הזוג המיועדת.
היא דיברה על נסיונות אינסופיים להיכנס להריון
המשכנו לדבר, היא סיפרה לי על הגיל שהיא כלל לא מרגישה, אבל על השעון הביולוגי שיראה בקרוב 44. היא דיברה על הנסיונות האינסופיים להיכנס להריון מתרומת זרע, על המחשבות שעולות מן הכר בלילה לגבי האפשרות שלעולם כבר לא תהיה אמא, על העצבות שתוקפת אותה מידי פעם בתוך התהליך הסיזיפי.
"את תהי אמא, אני בטוח בזה!" ניסיתי לעודד "מחשבות מייצרות מציאות" והוספתי "את רק צריכה להמשיך להאמין ולהתפלל".
"כן, אבל אני כבר לא יכולה להמשיך עם כמויות ההורמונים שנותנים לי".
"זה עושה אותך חרמנית, לא?"
"זה עושה אותי עצבנית, טיפשון", היא צחקה.
"תמיד אפשר לאמץ, האימהוּת היא יותר רגשית מגנטית", הרצנתי שוב.
יש שני כוחות חזקים שמניעים אותנו בחיים: פחד ואהבה. הפחד בא מהראש, האהבה מהרגש. הבוקר כמעט עלה, העיניים התעייפו, אבל הראש רק התעורר, הוא דוקא מצא את מה שחיפש כל הזמן, ושיגר טיל ראש-רגש עם ראש נפץ מלא בחרדה:
"נו, עכשיו תשאל את עצמך עד כמה אתה באמת רוצה להיות איתה? מה אם לא יהיו לכם ילדים משלכם לעולם? עד אתה כמה רחוק אתה מוכן ללכת בשביל אהבה?"
"אבל אני אוהבת אותה", אמרה לי הרגש, "היא מכילה אותי, בדיוק כמו שאני אוהבת. מה זה חשוב הגיל שלה?"
"תמצא מישהי בגיל שלך, היא לא הבחורה היחידה בעולם" הלם בי הראש.
"אבל אין כמוה", ענתה הרגש. "יש לה את השילוב המוצלח הזה בין עומק השיחה ועומק המשיכה. תשחרר קצת, מה יקרה לך?"
"ל-א!" צעק הראש "עד כאן! הפעם אני מחליט".
"תמיד אתה מחליט, תמיד", היא השיבה לו.
"רועי. אתה לא איתי, על מה אתה חולם?" שאלה פתאום אפרת.
"אה, לא כלום, סתם, חשבתי על משהו".
"על מה חשבת? תשתף אותי?"
"חשבתי איך הצלחת להיכנס לי מתחת למכ"מ. איך עברת את קצין הביטחון?"
"כדי להרוג את קצין הבטחון ולאבד את רשימת המכולת, צריך לדעת לסמוך על החיים ולשחרר", השיבה.
"כן אבל אני חושב ש...."
"תזכור! הדבר היחידי שמגביל אותנו זה הראש שלנו....תחשוב על זה. או בעצם לא, אל תחשוב, אתה עושה את זה יותר מדי גם ככה", היא נשקה לי וככה הלכנו לישון, מחובקים.
- מוקדש לאפרת, שבקרוב תהיה אמא.
למצוא את נקודת האיזון
צילום: liquidlibrary
מומלצים
