"החיים שלי הם טנגו, הלב מלודרמה"

פברואר 1944. קציני הגסטפו פורצים בנשקים שלופים למנזר סן בנואה ועוצרים את המשורר והצייר מקס ז'קוב. תחינות הכמרים לא עזרו והוא נשלח למחנה דראנסי, ממנו שולחו יהודים, צוענים, קומוניסטים והומוסקסואלים למחנות ההשמדה. ארבעים שנה קודם לכן היה מקס ז'קוב, הומוקסקואל ויהודי מומר לנצרות, חלק בלתי נפרד מחיי הבוהמה של רובע מונמרטר בפריז. הוא היה חברם הקרוב של פבלו פיקאסו, ז'אן קוקטו ובן זוגו ז'אן מארה, הנרי מאטיס ואמדאו מודליאני, ועמם חלם חלומות בפריז השסועה בין שתי מלחמות עולם.  

סיפורו הנשכח של ז'קוב, הנחשב לאחד המשוררים החשובים של תחילת המאה העשרים, עובד למסך על ידי התסריטאי דן פרנק והבמאי גבריאל אגיון. את דמותו של מקס ז'קוב מגלם בסרט השחקן ז'אן קלוד בריאלי, מהשחקנים המוערכים והבולטים של תנועת הגל החדש הצרפתי, שנפטר בחודש מאי ממחלת הסרטן. "במהלך הצילומים גיליתי שבריאלי היה גם הוא חבר קרוב של גיטרי, קוקטו וז'אן מארה. בסצנות מסוימות שצילמנו נדמה היה לי שעבורו זה היה כמו מפגש מחודש עם חברים ותיקים", מספר במאי הסרט, גבריאל אגיון, שמלווה את הקרנת הבכורה הישראלית של הסרט בפסטיבל הסרטים "עין יהודית" באשקלון.

בניגוד למצופה "מר מקס" של אגיון אינו באמת סרט שואה. אם תשאלו אותו הוא יאמר שהתמות המרכזיות של הסרט הן בדידות, נטישה והמקצוע החמקמק הזה שקרוי אמנות. "לא הכרתי את יצירותיו הספרותיות של מקס ז'קוב, וזו בדיוק הנקודה הכואבת", מודה אגיון. "מדובר במשורר ענק שנשכח והוא הולך ונמחק מהזיכרון. האיש הזה שהיה חבר נפש של גדולי היוצרים של התקופה, שהציל את קוקטו ממוות בעקבות ניסיון התאבדות ושבלעדיו פיקאסו לא היה נשאר בצרפת, הולך ונמוג".

פיקאסו היה גבר חייו

סיפורו של מקס ז'קוב מחלחל עמוק מהמסך אל הקרביים. הוא מסופר דרך עיניה של בחורה צעירה, דמות סמי-פיקטיבית המבוססת על דמות אמיתית של ילדה יתומה שאומצה על ידי פיקאסו וננטשה כשמאס בה. "הילדה גרה בביתו של פיקאסו במשך שלושה חודשים. הוא אימץ אותה כמו שמאמצים גור של כלב ונטש אותה באותו האופן בדיוק. היא הפריע לו בעבודה, אז הוא ביקש ממקס ז'קוב להחזיר אותה לבית היתומים. זה אומר הכל על פיקאסו האדם", אומר אגיון.  

אגיון. אני לא יודע איך מסבירים את השתיקה, את הנטישה את חוסר האכפתיות

סרטו של אגיון מאשים את חבריו של מקס ז'קוב במותו בשל אוזלת היד, ההתעלמות ממצבו, חוסר האכפתיות ומעל לכל בשל העובדה שהותירו אותו למות בודד ונטוש במחנה ריכוז, תחת שלטון האימים של ה-SS. מעל כולם תולה אגיון את האחריות על כתפיו של פיקאסו. "פיקאסו היה גבר חייו של מקס ז'קוב. הוא לימד את פיקאסו לדבר צרפתית, שיכן אותו בביתו והאכיל אותו, כשלו עצמו לא היה מה לאכול. הם חלקו מיטה והוא היה הראשון שמכר את ציוריו של פיקאסו בצרפת. הוא היה הגבר של חייו", מסביר אגיון. "פיקאסו נהג במקס, כמו שנהג בנשים ובילדים שלו. הוא היה איש שהגאונות שלו השתוותה לאגואיזם שלו. על פי תפישתו אנשים נועדו לשרת אותו, ולכן, כשפיקאסו נזקק למקס ז'קוב, הוא היה שם. אבל כשמקס היה זקוק לעזרתו, הוא זנח אותו כמו גרב ישנה. זו היתה הצלקת הגדולה ביותר בחייו".

הפער בין התפישה ההומניסטית של האמנות לבין חוסר האנושיות הבסיסית והאטימות של אנשי הרוח הענקיים האלה בלטה מאוד בסרט.

"הומניזם ואמנות הם שני דברים נפרדים לגמרי, וזו דוגמא מצוינת לכך. אסור לשכוח גם את הקונטקסט של התקופה: צרפת שיתפה פעולה עם הנאצים. מקס ז'קוב היה הומו יהודי בתקופה שבה כל אחד ביקש להציל את עורו. אנשים חיו מיום ליום. זה בלתי נתפס, אבל זה כך".

אתה משחרר אותם מאחריות. אחרי הכל המילייה הזה שרחש במונמרטר, היה מורכב מאינדיבידואליסטים גמורים, פורקי עול ואגואיסטים, ילדותיים וחסרי אחריות.

"זה נכון ובמקרה של מקס ז'קוב, לאי לקיחת האחריות היו תוצאות איומות. חוסר האכפתיות הזה היה חלק משוויון נפש שהפגינו רבים. מהאפיפיור דרך הפוליטיקאים של אותה התקופה ועד לאדם הפשוט. אני לא יודע איך מסבירים את השתיקה, את הנטישה, את חוסר האכפתיות בכל הנוגע לשואה, לגורל היהודים או למשורר הענק הזה שפשוט נתנו לו לגווע.

"כל האנשים האלה שהיו חברים שלו, הם ברמה מסוימת משתפי פעולה. הם אמנם לא הלשינו על יהודים, אבל הם בפירוש יכלו להציל אותו ולא עשו את זה. הם שתו שמפנייה לאורך כל המלחמה, חיו מיום ליום והצילו את עורם. הם הכירו היטב את המושכים בחוטים שאפשרו להם להמשיך ולהציג את המחזות שלהם בפני חיילים נאציים. הם ידעו היטב שכשאדם מגיע למחנה בדראנסי, מכתבים לנציבות לא יועילו. מה שצריך היה לעשות זה לפנות למקבלי ההחלטות ולהפעיל אותם. היו את אלה שקיבלו החלטות, היו את משתפי הפעולה והיו את אלה שעמדו מנגד ולא עשו דבר".

הצבע מסתיר את האפלה

האמירות החריפות על אחריותם העקיפה של חבריו למותו של מקס ז'קוב לא הפתיעו, מסתבר, אף אחד מהנוגעים בדבר. "השנאה לפיקאסו בתוך המשפחה שלו כל כך גדולה, שהם חשבו שהסרט לא מספיק מרושע", אומר אגיון. "הם חשבו שהסרט עושה לו חסד. מערכות היחסים של פיקאסו עם בני האדם שסבבו אותו מאירות אדם גאוני שהיה די מפלצתי". באחד המשפטים היפים בסרט אומרת לפיקאסו היתומה שבגרה ומבקשת ממנו את התערבותו להצלת מקס ז'קוב: "הצבעיים הגאוניים שאתה פורש על הבד מסתירים את האפילה הגדולה שבתוכך".

את אגיון, צרפתי ממוצא מצרי ובן לאב יהודי ואם נוצרייה, הקרנת הסרט בישראל מרגשת במיוחד. "לא התחנכתי בבית דתי, אבל מגיל צעיר משכו אותי השורשים

היהודיים שלי", הוא אומר, "עקרנו לצרפת כשהייתי בן ארבע, אבל גדלתי בגלות, בתוך נוסטלגיה למצרים האבודה. החברים שלי בבית הספר בצרפת באו מבתים בורגניים, אבל הבית שלי היה שונה לגמרי.

כשאתה נולד במצרים השורשים שלך הם על גדות הנילוס ולא מול מגדל אייפל. תמיד הייתי נבדל מאחרים, תמיד היתה התחושה הזו, שאני זר בין יהודים ויהודי בין זרים. זה קצת הסיפור שלי, ואולי זו הסיבה שאני בוחר באנשים חצויים כנושאים לסרטים שלי. אני מבין את זה היטב. או כמו שכתב מקס ז'קוב: החיים שלי הם טנגו, הלב מלודרמה".