עגלים נועדו לשחיטה?
על-פי התלמוד, ייסוריו של רבי יהודה הנשיא באו עליו כי לא ריחם על העגל שנשחט. האם הוא אמור להציל את העגל מהשחיטה? רוחמה וייס דנה בכשל המוסרי שלו - ושלנו
עוד צמחונית אחת...
ספר שמות מסתיים בתיאור הצבת המשכן ובכבוד ה' המלא אותו. מנקודה זו אנו עוברים עם התורה לספר ויקרא הפותח את הסוגייה הארוכה והמפורטת של הקרבת הקרבנות במשכן (א, ב):
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:
המשכן הנקי והחדש מתחיל להתמלא בקולות געיית הבקר, פעיית הצאן וציוצים אחרונים של ציפורים, וכל אלה נמהלים בריחות דם ובשר חרוך.
אתם יכולים לומר לעצמכם: נו, טוב, עוד צמחונית אחת (חובת הגילוי הנאות דורשת ממני להודות שאני צמחונית חלקית ביותר). משום כך אני מעדיפה, בשלב זה שלא לגייס לטובת הדיון את עולם הערכים שלי, אלא את עולם הערכים של חז"ל ולהביא סיפור יפה ואולי מפתיע המופיע במסכת בבא מציעא.
חז"ל לא היו צמחונים, ובכל זאת...
במסגרת אגדות ארוכות וערוכות, המעידות כנראה על תחרות על הבכירות בין רבי אלעזר ברבי שמעון (בנו של רבי שמעון בר יוחאי) ורבי יהודה הנשיא, אנו לומדים על כך ששני החכמים הללו קיבלו על עצמם ייסורים (תכונה הנחשבת במקור זה, ובניגוד למקורות תלמודיים אחרים, כתכונה נעלה). האגדה משווה בין 'איכות' הייסורים של רבי יהודה הנשיא לזו של רבי אלעזר ברבי שמעון, וטוענת שאלו של רבי אלעזר היו נעלים כיוון שבאו מאהבה, ואילו ייסוריו של רבי באו עליו בגלל מעשה לא ראוי שעשה. הנה המעשה שבעקבותיו סבל רבי ייסורי גוף קשים וארוכים:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה עמוד א (מתורגם מארמית)
עגל אחד היו לוקחים אותו לשחיטה.
בא (העגל) ותלה את ראשו בכנף בגדו של רבי (רבי יהודה הנשיא), והיה בוכה.
אמר לו (רבי): לֵךְ. לכך נוצרת.
אמרו (בשמיים) הואיל ואינו מרחם – יבואו עליו ייסורים.
אין לי ספק ביחס לציפיות של העגל מרבי, אולם בכל פעם כשאני לומדת את האגדה הזו אני תוהה בשאלת ציפיותיו של המספר מרבי.
האם הוא סבר שרבי אמור להציל את העגל מהשחיטה הרובצת לפתחו? ואם כן, מה בדבר העגלים האחרים ובדבר אוכלי העגלים השחוטים? האם המספר מתריס כנגד אכילת בשר?
ואולי המספר טוען שרבי היה צריך לשלוח את העגל לשחיטה אולם היה עליו 'לברור לו מיתה נאה' למשל, לשלוח אותו אל שחיטתו תוך שהוא מלטף את ראשו וממלמל מילים יפות וטובות ביחס לעולם הבא המובטח לעגל המקריב את עצמו למען סעודת השבת של משפחה יהודית כשרה?
איך משקיטים רגשות אשמה
נדמה לי שיותר משיש בקביעה של רבי: 'לכך נוצרת', אכזריות, יש בה נסיון להשקיט תחושות אשמה ולפטור מאחריות. 'לכך נוצרת' - כלומר, אני לא שוחט אותך כי בחרתי לשחוט אותך, ומשום כך אני גם לא יכול להציל אותך. בעולם יש סדר בלתי ניתן לשינוי ולבחירה. חכם יהודי נוצר ללמוד תורה (אבות ב, ח):
אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.
ועגל נוצר לחמין של שבת. כל אחד צריך למלא באופן ממושמע את תפקידו בדרמה האלהית הגדולה.
לכך נוצרנו?
אם העגל נוצר לשחיטה ותלמיד חכם נוצר ללמוד תורה, הרי שהעולם מסודר וכולנו פטורים מאחריות על החיים. ייתכן שהאכזריות הגדולה ביותר היא בהנחה שאנחנו יודעים למען מה נוצר הזולת - הוא בוודאי נוצר למען הסבל שלו, למען מקומו הנוח לנו בהיררכיה האנושית. גם אנחנו נוצרנו למען מקומנו. אף אחד לא צריך להתאמץ. אף אחד לא צריך לזוז ובעיקר – אף אחד לא צריך לעזור לזולת לזוז. דטרמניזם הוא כדור שינה למאמץ המוסרי.
'לכך נוצר' המאבטח של לחם ארז בירושלים.
אני אוהבת לכתוב את פרשות השבוע בבתי קפה. את הפרשה הזו תכננתי לכתוב בלחם ארז בירושלים. מזג האוויר הקר התחיל בלי הודעה מוקדמת. המאבטח בבית הקפה עמד בכניסה והיה נראה קופא מקור. בקשתי מהאחראי על בית הקפה שיכניס את המאבטח לתוך בית הקפה (הרבה מקומות כבר עושים את זה). האחראי הסביר לי שאם יבוא מחבל עדיף שהוא יתפוצץ על המאבטח בעודו בחוץ ולא בפנים. וחוץ מזה, הסביר, אלו הנהלים ולא הוא קובע אותם, ואם אני רוצה אני יכולה להציע למאבטח מה שבא לי... ואני מוזמנת לחשוב על תוצאות הפיגוע...
אני דווקא חשבתי על פיטורים אפשריים של המאבטח שיענה להצעתי ויכנס פנימה, ובחרתי לא לפנות אליו. יצאתי מבית הקפה. גם אני כמובן לא עזרתי לאיש.
הנה כי כן, 'לכך נוצרת' - יש אנשים שנועדו לשבת בבתי קפה, יש שנועדו לקפוא מקור בכניסה ויש שנועדו להיות בשר פיגועים. ייתכן שהפנטזייה שיש בעולם זכות להניח ש'לכך נוצרת' היא המכשלה המוסרית של רבי.
בית המדרש של ה'טוקבקים'
אנחנו נוצרנו ללמוד תורה, והטור הזה נוצר להסתיים לאחר כמה מאות מילים. בדברי עסקתי בסיפור המתאר את הסיבה לכך שרבי קיבל ייסורים. האגדה התלמודית מסיימת בסיפור המציע את הסיבה לכך שהסתיימו ייסוריו של רבי. אני מביאה את הסיפור כהוויתו (בתרגום לעברית) ללא פירושים. את הפירושים אתם מוזמנים להציע (לכך נוצרנו, לא?!):
יום אחד טאטאה אמתו של רבי (יהודה הנשיא) את הבית. השליכה האמה (מהבית) את בני החולדות שהיו בו. אמר לה (רבי): עזבי את החולדות כתוב (תהלים קמה): 'ורחמיו על כל מעשיו'.
אמרו (בשמיים): כיוון שהוא מרחם – נרחם עליו.
שבת שלום.
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות", מחברת הספר 'מתחייבת בנפשי' - קריאות מחויבות בתלמוד ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים
