החצר האחורית המלוכלכת של בניין הנישואים
הזנות סומנה כדבר מלוכלך, מפני שהיה לחברה המתוקנת עניין לשמור אותה ככזו. למעשה, בתחום היחסים שבינו לבינה נמצא רק מעט שהוא נקי יותר מהחליפין בין הגבר לזונה: הגבר תמיד שילם בדרך זו או אחרת עבור מין. מודל הנישואים המודרני עיוות את עקומת העלות-תועלת: תשלום קבוע, יומיומי, בכל האפיקים, תמורת פיצוי מדוד ומוּוסת, לעיתים עד כדי מחנק
צפיתי בסרט תיעודי על "עמנואל" לפני כמה חודשים. לסיפור ההצלחה המפורסם בכיכובה של סילביה קריסטל חיפשו גיבורה לסרט המשך, וזו נמצאה בדמותה של יפהפיה שצעדה מעורטלת בבדידות מזהרת על חופו של ים ונקלטה באקראי בעדשת מצלמה. משפט שזרקה בראיון איתה צד את תשומת לבי: היא אמרה שבשל העובדה שהיא נהנית מיחסי מין חופשיים, מתי ועם מי שבא לה, שום גבר לא יכול לייצר עליה שליטה. הצורה הטבעית והפשוטה בה אמרה זאת היתה נקייה מכל התרסה או טינה, היו בה הרבה עדינות והרבה כוח.
בשיחה עם ידידה סיפרתי לה על המקרה. השיחה הסתעפה לאפיקים אחרים, וכשחזרתי והזכרתי את אותה דמות שאלה ידידתי: "אתה מתכוון לזונה?"
הקישור הזה בין הדמות לתואר "זונה" לא היה מכוון. היא באמת חשבה שכך דיברתי עליה, אבל אני את המילה "זונה" לא הזכרתי. פליטת הפה הפרוידיאנית הזו הכילה הרבה. מה שצץ מנבכי התת-מודע חשף הקשרים תרבותיים עתיקים ומלאי משמעות. ככל שהרהרתי בכך, הלך והתבהר לי כמה מרכזית שאלת הזונה, ואילו דרכים גדולות עוברות בצומת בו היא ניצבת.
עד כמה קשה ומביכה שאלת הזנות אנחנו יכולים ללמוד מהעובדה שבמקרא כולו אין יותר מחמש התייחסויות בנות שורה לנושא. בעיית היצר היא עניין למבוכה לא קטנה ביהדות; זהו אותו חלק של הבריאה שלא יודעים מה לעשות איתו. "הוראות היצרן" הותירו חור גדול בהסבר, ולא ממש ברור איך משתלטים על החלק הזה של המכונה. אפילו בני האלוהים עצמם כושלים ולוקחים להם מבנות הארץ היפות, וליהדות הרי יש תבונה לא להתמודד בחזיתות שגדולים ממנה כשלו בהן. אז מוצאים פתרון של פשרה, פשרה אכזרית ומביכה, ומישהו יצטרך לשלם מחיר.
כשאתה נתקל בדוֹגמות – חפש פחדים. כלל זה ישמש בידינו זרקור להאיר בו את הפינות החשוכות של הדיון סביב הזונה. "האלוהים של אלה אינו אוהב זימה" אומרת מטרוניתא, אשת הנציב הרומאי לבעלה, כשהם משוחחים ברבי עקיבא, ועוזרת לנו להתחיל לפרום את הסבך. אבל המקרא הרי אינו אוסר את הזנות, הוא רק מציב אותה כעבירה הפחותה מן השתיים החמורות: בעילת נידה, ובעילת אשת איש. ימי הנידה הם גם הימים בהם יכולה ליהנות האשה ממין, וגם לענג אחרים, ללא חשש ההתעברות. זה מעניק לה חופש מסוכן; גם כך עוצמת הפיתוי שלה היא אדירה. אז בשביל לרסן את כוח הטבע הזה מסמנים את האשה כמשכן החטא (דם הווסת, המקווה, כיסוי ספרי קודש בעת המשגל) - שלב ראשון בשליטה. שלב שני הוא סימון האשה כרכוש (בעל – בעלות – בעילה), ומהי בעילת אשת איש, אם לא גניבת רכושו?
בסופו של יום גם אברכים זקוקים למעט הרפייה
כך משמשת הזונה ברירת מחדל לגבר שייצרו עומד להכשילו - בסופו של יום גם אברכים זקוקים למעט הרפייה - כעין שסתום ביטחון, עבירה קטנה המונעת עבירות גדולות. וגם על מנת להשלים ולנקות את המצפון, אפילו בבחינת תרנגול כפרות: כשיהודה הולך אצל הקדֵשה הוא עושה זאת בגלוי, ואף מפקיד בידיה את סימני הזיהוי שלו, אבל כשהקדֵשה הרה לזנונים מבקשים לשרוף אותה על עוברה. הונו אותנו: אמרו לנו שהחיים קדושים, ואנחנו מגלים שהם כאלה רק כשהם רשומים בספח תעודת הזהות של הגבר.
נפנה את הזרקור לדת השנייה, זו שהיתה אמורה להתייצב מאחורי הזונה - הפמיניזם. פתגם ערבי חכם אומר: "כשהשלג נמס, החרא מתחיל לצוץ". שאלת הזנות היא כשמש הקופחת כבר זמן רב על שכבת השיקולים הקרים של הפמיניזם, והצעות חוק המבקשות לבטל את הזנות הם חלק מה"תוצרים" שמתחילים להיחשף. הזנות היא המקצוע העתיק ביותר, מכיוון שהיא עונה על הצורך העתיק ביותר. הציפייה, הטבעית והמתבקשת לכאורה, שמנהיגות התנועה לשחרור האשה יתייצבו במלוא כוחן כנגד הממסד הדתי - מתגלה כציפייה תמימה. הזונה נוחה לפמיניזם פחות משהיא נוחה ליהדות; היא מאפשרת לגבר מפלט במקרה של חסך, ובכך מרופפת את כוחו של שוט המיניות כאמצעי שליטה; היא מפילה את "ערך השוק" של מניית המיניות, מאיימת על ניקיונו של התא המונוגמי, ובהיפוך פרדוקסלי אף מאפשרת את קיומו. ולבסוף, פשע שהנשים לא יסלחו לזנות - היא קורעת את הרדיד המוזהב של האהבה וחושפת את גידי הפלדה וגלגלי השיניים של מנגנון ההישרדות החייתי.
האלף השלישי הוא אולי האלף הנשי, אבל לא כל הנשים ירוויחו מכך, במיוחד לא אלה שהיו צריכות לעמוד ראשונות בתור לפיצוי. הפמיניזם מתהדר בחופש המיני שהעניק לנשים, אבל צביעותו מתגלה כשהוא נדרש לעמוד מאחורי הנשים שהמציאו את החופש הזה.
הזנות סומנה כדבר מלוכלך, מפני שהיה לנו, לחברה המתוקנת, עניין לשמור אותה ככזו. בניין הנישואים המונוגמיים ה"מהוגן" שלנו מחזיק חצר אחורית גדולה. למעשה, בתחום היחסים שבינו לבינה נמצא רק מעט שהוא נקי יותר מהחליפין בין הגבר לזונה. הגבר תמיד שילם עבור מין, החל בבשר הציד שגרר למערה, דרך המוהר הרב-תרבותי ועד לשטר המזומן המודרני. אבל מודל הנישואים המונוגמיים של העידן המודרני עיוות לו את עקומת העלות-תועלת באופן מחריד: תשלום קבוע, יומיומי, בכל האפיקים, הוראת קבע לכל החיים, תמורת פיצוי מדוד ומווסת, לעיתים עד כדי מחנק.
העיסקה: לו אין בעלות על גופה, לה אין בעלות על ליבו
הניקיון של החליפין עם הזונה נעוץ בעובדה שלא נעשה כל ניסיון להסוות את העיסקה: המחיר נקוב, הפיצוי מיידי. וחשוב מכל: שני הצדדים נותרים חופשיים, ברשות עצמם; לו אין בעלות על גופה, לה אין בעלות על ליבו. זהו גם מקור תוקפה המוסרי של הזנות.
עם שובניזם דתי-קמאי מצד אחד, ופמיניזם עסקני מהצד השני, קשה לראות כיצד תיחלץ הזונה בישראל מן המיצר. מישהו הגדיר פעם את התרבות כמרחק שהיא מציבה בינה ובין הפרשותיה. החוק בישראל מתיר את הזנות, אבל שומר אותה יחד עם שאר ההפרשות, במרחק בטוח, גדול מספיק בשביל לאפשר את כניסתם הנוחה של סוחרי הנשים. בעיית הזנות היא מאבק ערכים קשה, ומיסוד הזנות, אם יתבצע, יעמת אותנו עם כמה מערכי היסוד שלנו.
בינתיים, בדיון שאינו מתקיים, הדיון עם הזונות, בל נתפלא אם נשמע מפיהן משהו ברוח זו: הרחיקו ממני את פקידי המס והביטוח הלאומי שלכם, את המשטרה והרבנות שלכם, ובעיקר את הנשים הבורגניות שלכם, ה"נציגות" שלי בכנסת שמייצגות הכל חוץ ממני. אלפי שנים שרדתי בכוחותיי שלי לבד. אני מחזיקה במקצוע העתיק ביותר והיחיד שלא השתנה ולא ישתנה כל עוד מהלכים גברים ונשים על הארץ.
- קריאה משלימה: מאמרו המקיף של ד"ר יהודה מולק: "על זנות וצביעות"
ברירת מחדל לגבר שייצרו עומד להכשילו
צילום: איי פי
מומלצים
