האביר על הסוס הלבן הוא החבר של החברה שלי

לעיתים היקום שולח לך מסר שמחזק אותך בדרכך. איכשהו זה תמיד קורה כשאת מפקפקת בבחירותייך, באינטואיציות שלך ובבטן שלך. בתור רווקה בת 32 לא אפתיע אתכם אם אתוודה שעיקר החוויות הנקרות בדרכי קשורות, כך או אחרת, לסוגיית הדייטינג.

מזה כחודש אני מהלכת מיואשת מדייט לדייט, ומצ'טים במסנג'ר לשיחות טלפון, במטרה לחפש את האביר על הסוס הלבן. זה היה חודש שבו כולם נשמעו לי ריקניים ומשעממים במקרה הטוב, ושרוטים והזויים במקרה הרע. שום חיבור, שום תקשור ושום דהרות של סוס לא נשמעו מהאופק. טוב, אתם לא צריכים הזדעק אני יודעת שאין אבירים כאלה באמת.

ניפוץ אשליות

להזכירכם אני כבר ילדה גדולה, ושתים עשרה שנותיי האחרונות עשו את שלהן בכל הקשור לניפוץ אשליות. ובכל זאת, גם אם ויתרתי על תפקיד הנסיכה באגדות, על גבר ראוי המייצר פרפרים בבטן, או לפחות פרפרון קטן, כנראה שלא אוותר.

בחזרה לענייננו - בחודש הקשה הזה מצאתי את עצמי נכבית מרגע לרגע. נטולת מוטיבציה, מגייסת כוחות להתאפר, מתאמצת לצחקק בנחמדות כשבפנים מתגבש לו גוש של יאוש שהפך לעוינות כלפי אבירי הסרק הנקרים בדרכי הבודדה.

הגרוע מכל החל כשהתחלתי לפקפק בי ובבטן שלי שעד כה שימשה לי נווט נאמן שלא היה מבייש אף טייס בצה"ל. במסגרת הפקפוקים מצאתי את עצמי תוהה: הייתכן שאני קשה מדי, בררנית מדי, כפי שמגדירות אותי הדודות? האם נופלים לפניי אבירים ועיניי קהות מכדי להבחין בכך? האם חרדותיי או שמא התרגלותי ללבד מפזרים אבק בעיניי ומונעים ממני לראות יהלומים שרק צריכים ליטוש קטן?

"יש לו לב זהב"

עם תהייה זו התהלכתי בעולם וכל נשואה או צמודת חבר שנקרתה בדרכי תרמה בנדיבותה את דעתה: "הכי חשוב זה שיש לו לב זהב", "אז מה אם את לא נמשכת אליו, זה בא עם ההיכרות". "לכי עם הראש, הבטן לא תוביל אותך לשום מקום".

ואני בטיפשותי, או שמא מוטב לומר בנואשותי, אפשרתי לכל דכפינה לתרום את שלה לקלחת שהסתובבה במוחי והפכה למלחמת אחים עקובה מדם בינה לבין בטני הנאמנה מייצרת האינטואיציות.

ואז הגיע רגע שהחזיר לי את הביטחון בבטן. ולפני שתקדימו לשמוח ולדמיין את האביר שלי אגלה לכם שהוא דווקא הגיע בדמות האביר של יעל חברתי. יעל היא בת לוויתי לדרך הרווקות האומללה, אשת שיחי לכל סיפורי הבלהות של הדייטים, לעיתים כמאזינה סקרנית ומטיפנית ולעיתים כמטופלת נואשת בעצמה. שנים שיעל עוברת ממערכת יחסים כושלת לנחשלת, ממהנדס קנאי ורכושני לרופא הבוגדני ועד לערס המשמים בעל לב הזהב.

היא בניגוד אליי הכניסה את הבטן לתרדמת ואפשרה לחוץ להיכנס למערכת השיקולים שלה, להשתלט עליה ולהחזיק בן זוג במחיר של ויתור "קטן" על העצמי. לפני כשלושה חודשים היא יצאה לבליינדייט נוסף. אני במוחי כבר ידעתי: עוד מערכת יחסים נפתחת לה היום.

ואכן הצדק היה עימי. אולם מה שלא ידעתי עדיין הוא מה טיבו של הבחור. מסיפוריה חשתי שהפעם מדובר בזן שונה אבל רק אתמול זכיתי להכירו אישית. לפניי עמד גבר אמיתי, אינטיליגנט, מעניין, קולט עניין, עמוק וחם. כזה שמשלים לך את המשפט, שצוחק מהבדיחות שלך, שמביא משהו משלו ושמחבק את חברתו מעת לעת. צפיתי בהם מהצד ופתאום הרגשתי את האסימון נוחת בעוצמה בבטן, מכריע את המלחמה ומתריס בפני כל הנשים המטיפניות: יש גברים מעניינים, חמים, אינטילגנטיים. הם לא נכחדו. הליגה שאליה אני מכוונת לא פסה מן העולם. יש גברים מעוררי עניין, נעימים, שלא גורמים לך לראות כבר בעשר דקות הראשונות איפה הפשרה, וחשוב מכל הבטן שלך לא זועקת "אוי געוואלד".

אז נכון שהמפגש איתו לא היה על רקע רומנטי ולא היווה עבורי איום אמיתי אבל לא הייתי צריכה יותר מעשר דקות כדי לדעת: בחור מזן כזה לא פגשתי זמן רב. ונכון שהוא האביר שלה, אבל אליי הוא הגיע כשליח שנועד להזכיר לי שגברים מסוגו לא נכחדו ושהבטן תפסיק את קולותיה כשיהיה מספיק מעניין שם בחוץ.

האימייל של קרן.